כשחזרתי הביתה,

הוצאתי בזריזות את כל המגבות הגדולות הנקיות מהארון,

ודחפתי אותן לארון הבגדים שלי לכל מקום פנוי.

השארתי את המדף ריק ממגבות גוף,

הדלקתי את הדוד,

מתפללת שמספיק מים יתחממו כדי להרטיב את שנינו...

בחדר המקלחת הוצאתי את כל המגבות המשומשות,

ובסך הכל השארתי לנו מגבת אחת גדולה וכבדה...

כשהרמת לי טלפון לפתוח לך את הדלת למטה,

רצתי למקלחת פשטתי במהירות שיא את בגדיי,

ונעמדתי תחת הזרם החם הלוהט,

דקות אחר כך שמעתי אותך נכנס הביתה,

דלת חדר השינה... חריקת הציר של דלת ארון המצעים...

הבעת ההפתעה על חסרונן של כל המגבות..

הליכה מהירה למקלחת - אליי...

"מותק, מה קרה לכל המגבות? "

"היה להן ריח לא נעים, אז הכנסתי אותן למכונת הכביסה..."

"ולא השארת לי אחת יבשה ?"

מצטערת, חומד, אבל יש את המגבת הזאת על הכסא..."

"אבל את משתמשת בה..."

אני מסיטה הצידה את דלתות המקלחת,

חושפת עורי לעיניך,

טיפות מים חמות מלקקות את גופי,

זורמות על גבעותיי, מתעקלות סביב נקודותיי,

כל עורי מבריק ממים ותקווה רטובה,

אני מעבירה אצבע אחת על גבעתי הימנית,

האצבע כמו מחליקה על עורי אל נקודתי,

מלטפת אותה, מחליקה מטה את בטני,

ואל הגן הסודי  שלי, גן העדן שלך,

"אני חושבת שהיא מספיק גדולה בשביל שנינו יחד..."

אומרת ומחייכת כממתיקת סוד,

אף פעם לא נמאס לך מהטריקים הקטנים שלי,

אתה פושט בגדיך ומשליך אותם על הרצפה,

החדק שלך מתחיל להתעורר,

בעיניים שלך מבט כל כך רעב שאני מרגישה כמו מעדן מיוחד,

טוב, אני רטובה, גם שם...

והנה אתה איתי תחת הזרם,

ואני מתרפקת עליך, מצמידה חזי אל חזך,

"כבר הסתבנת?" אתה שואל,

"לא, מתוק, חיכיתי לך...", 

לוחשת וקורצת.

של רוני בן ציון.