שתי דקות לפני השעה 13:00 אני מפתיעה אותך אצלך במשרד,

אני מביאה איתי טייק אוויי שקניתי בחוץ לשנינו,

ודופקת בעדינות על דלת משרדך,

כשאתה עונה לי מבפנים אני פותחת חריץ בדלת,

ומכניסה רגל אחת פנימה נעולה בנעל עקב שחורה,

אתה קם ופותח את הדלת,

חיוך קטן על שפתיך,

"אני יכולה לאכול איתך כאן צהריים, או שכבר עשית תוכניות?"

"שום תוכנית שאני לא יכול לבטל בשיחת טלפון אחת",

אומר ומכניס אותי למשרד.

אני נכנסת פנימה ומושיטה לך את האוכל שהבאתי איתי,

"מה יש כאן?" אתה שואל,

"מסיבת סושי" אני עונה,

"מצוין, מותק, אני כבר מת מרעב",

"בואי, תני לי לתלות את המעיל שלך",

אתה עוזר לי לפשוט את המעיל השחור,

מתחת למעיל אני לובשת שמלת מעטפת אדומה,

ומתחת לה - שום דבר...

אתה אוהב את השמלה שלי,

אתה אוהב את המחשוף העמוק וההבטחה לחשיפה שיש בה,

קשר קטן בצידה השמאלי שומר אותה סגורה ומסתירה.

אתה מחייך אליי.

בזמן שאתה עושה את שיחת הטלפון שלך,

אני מתחילה לפנות מקום על השולחן,

ועורמת מסמכים בצורה מסודרת על כסא צדדי.

ולאחר שפיניתי מספיק מקום אני חולצת את נעליי העקב שלי,

ומתיישבת על פינת השולחן.

מניחה רגל אחת על הכסא שלך ויוצרת פיסוק שיש בו גילוי נעים,

"את באת לשחק איתי או לאכול?"

"גם וגם" אני עונה, "תנעל את הדלת".

כשאתה חוזר לשולחן אתה מגלה שהנחתי 2 חתיכות סושי על ירכי,

אני מחייכת אליך ואומרת "בבקשה, יקירי, תתכבד..."

התכוונתי להמשיך את זה אבל עכשיו אני אוהבת את זה כמו שזה,

משאיר מקום לדמיון להשתולל,

ורק אציין שאכלנו את כל הסושי ולא מהצלחת...

של רוני בן ציון.