0

3 תגובות   יום שבת, 19/1/13, 17:41

 

- שרינה את מכירה את הסדרה מחוברים?

 - לא.

 - מה? איך את לא מכירה?

 - כי אין לי טלוויזיה.

 - אוי, נו באמת, זה לא תירוץ. תראי באינטרנט.

 - טוב, אז מה רצית להגיד?

 - כלום. לכי תראי.

''

לפני איזה חודש ראיתי את העונה השנייה של מחוברים. וכבר בפרק הראשון התאהבתי. מעבר לתחושת ההתאהבות חשתי איזו תחושת קבס בבטן שנגרמה מכך שנשארתי מבולבלת מעט מהקונספט.

חמישה חברה  - דמויות ציבוריות, ידועות במעגלים כאלה ואחרים של החברה: סקאזי, חנוך דאום, ג'ייסון דנינו הולט, גדעון לוי ואמירם טובים. החליטו להתחבר באינפוזיה למצלמת וידאו ולצלם את הקורה איתם בחיי היומיום. מעבירים את התכנים דרך מסננת מאד גסה של עריכה טלוויזיוניות, מתרפים אותם יחד ומעלים אותם לפורמט שנקרא תוכנית טלוויזיה.

מאז שאני זוכרת את הטלוויזיה, יש בה משהו מאד מרגש, וורוד, עטוף בסרט. החיים שם נורא קלים, הכל מגיע לפתרון בסופו של דבר. ההווה והעתיד אצלנו ביד. אנחנו בטוחים בדמויות שאליהן התחברנו. ופתאום בסדרת הריאליטי הזו, יש רק הווה ואולי עבר, העתיד אינו ברור, ועננת חרדה מרחפת מעליי. אקדים ואומר: שמכשיר הטלוויזיה נעלם מחיי ברוב הפעמים. היו להורים שלי שני נסיונות להכניס את המכשיר הביתה אבל מהר מאד הם התייאשו. כמות הזמן הכללית שצפיתי בטלווזיה יכולה להסתכם בשנה.

הדמויות הן דמויות מפורסמות שפעם היו "משחקות"  בתפקידים והיום הן מוגשות לי כמו שהן, עם אותן הבעיות שלי, שאני מכירה מעצמי. הדבר הזה העלה בי כמה מחשבות: 1. הטלוויזיה של היום כבר לא מספקת את סחורה  כמו פעם - אם פעם הייתי יכולה לצפות בתוכניות השונות ולהתנתק מהמציאות שלי לאיזו שעה -שעתיים מהבעיות ומהדאגות, היום אני פוגשת אותן בעיות על אותו מסך שפעם הבטיח לי אמת וורודה. 2. יותר מזה, האנשים שאיתם אני חולקת אותן בעיות, הם הידועים בציבור שהחברה החליטה להעלותם על נס, וזה כולל שוב, עטיפה ורודה מסביב להם. ברגע שהדמויות הציבוריות הללו החליטו להתפשט ולהראות לי את עצמם, ברגע שאני רואה את הצד האנושי שבהם, הקסם שלהם פג, נעלם. הם כבר לא נחשבים בעיני למיוחדים. וזו שאלה. כי אם פעם היינו מחפשים אנשים מיוחדים, אב-טיפוסים, מודלים לחיקוי - מה שנקרא קלאסיקה. היום אנחנו בדיוק לוקחים את אותם המודלים לחיקוי שלנו ומנחיתים את הערך שלהם. כשמקביל אנחנו מעלים את ערך העם, כי כל אחד היום יכול להגיע לטלוויזיה, כל אחד היום יכול להיות מישהו וזה נראה שבאופן יותר קל מבעבר. זה מזכיר לי שפעם, המורה שלי העלה תמונות של דירתו לפייסבוק, כי הוא היה צריך לעזוב אותה ולחפש מחליפים. פתאום הרגשתי כאילו אני נמצאת בסלון הבית של המורה שלי, במטבח שלו, בחדר השינה, בחדר העבודה. האיש המקצועי שעמד בראש הכיתה ולימד אותי, חשף בפניי פרטים אישיים שלא אמרוים להיות בתחום העניין שלי, כי זה מפריע לי להבין אותו כמורה. הדמות המקצועית שלו ניסתה להתפוגג בעיניי וזה מה שגרם לתחושת הקבס בבטן שלי. נשאלת השאלה. מה אנחנו מנסים לעשות כשאנחנו מייצרים תרבות המונית שכזו? האם אנחנו בפתחו של עידן חדש? ואם כן, כמה זה יעלה לנו?

http://hot.ynet.co.il/home/0,7340,L-10192-66000,00.html

דרג את התוכן: