להסתכל למטה -הסיפור הרומנטי למוצ"ש

לצפייה במסך מלא

להסתכל למטה -הסיפור הרומנטי למוצ"ש

‎42

יחסים

70 תגובות יום שבת, 19/1/13, 20:31

שמש חורפית מפתיעה להטה על זרועותיי החשופות ועל הקומקום בידי האחת. בידי השנייה אחזתי שקית סמרטוטים, מברשות,חומרי ניקוי ומפתחות המכונית הבוהקת מניקיון שהותרתי במגרש החנייה הביתי, היו תפוסים היטב בשיניי. אי אפשר להגיד שהייתי קלת תנועה, במיוחד שאת שדה הראייה שלי הסתיר הסוודר שפשטתי, שהיה כרוך על צווארי.יכולתי להסתכל רק לכיוון אחד –למטה. זו הסיבה שראיתי אותו.

הוא ניסה לחצות את השביל המרוצף בכניסה לבניין שלנו. דמות זעירה, אפורה, כמעט נבלעת באפור המרצפות, מתנועעת בכבדות עקב בצד אגודל במהירות של כמעט אפס.רגליים דקיקות להחריד, ראש זעיר עם עיניים בגודל ראש סיכה. רכנתי לעברו, מתבוננת בהשתאות. מה זה יכול להיות? חרגול? הוא גדול מדי. גמל שלמה? אז למה הוא לא ירוק? מה עוד נשאר בקטגוריה הזוחלת? לא הצלחתי לחשוב על כלום חוץ מהארבה שמוזכר בתנ"ך, שאין לי מושג אם הוא עוד קיים בימינו.

"אולי זה חגב", שמעתי קול לצדי. קול גברי בעליל, ומישהו רכן לצדי, מצלמת ענק משתלשלת מכתפו, כמעט נופלת. לא זיהיתי אותו.כחברה בוועד הבניין הייתי אמורה להכיר את כל הדיירים. וגם להיות חביבה לכולם. "מנצל את היום היפה לצילום סרט שתשלח לפסטיבל קאן?", שאלתי בחביבות מאומנת היטב. "לא, אני בא מההורים שלי. צילמתי שם משהו", באה התשובה.

הדבר האפור המשיך לנוע בינתיים על השביל באיטיות של צב, רק שכלל לא דמה לצב. "אולי זה צרצר?" העליתי השערה. "לא,לא יכול להיות. הצרצר הרבה יותר קטן ושחור". הוא נשמע בעל השכלה רחבה ומאוד אינטליגנט. "אתה זואולוג?", תהיתי בקול, ממשיכה לעקוב כמהופנטת אחרי היצור הבלתי מזוהה. "לא, אני במחשבים, ומאיפה את חוזרת עם הקומקום והסמרטוטים האלה?". לא יכולתי לספר לו את כל הסיפור איך נפלו לי שני פסי הכסף שבהם קישטתי את הפרונט של המכונית הישנה שלי, ואיך נשארו שני פסי דבק חומים ומכוערים, שאותם,כך הסבירו לי בתחנת הדלק,אפשר להוריד רק במים רותחים.

השעה הייתה כמעט 4 אחה"צ, וכל כמה דקות הגיעה מכונית לחנייה שלנו, כשזוגות ומשפחות עמוסי ציוד פיקניק חזרו הביתה, משרכים דרכם לעבר השביל של הכניסה, ונתקלים בחומה הנחושה שלנו, שלי ושל הגבר הבלתי מזוהה, רכונים במרכז השביל, מגינים בגופנו על החרגול-או-משהו-אחר שללא כל התרגשות המשיך את מסעו בן 400 הצעדים מהמרצפות אל דשא הגינה.

היו כאלה שעקפו אותנו,אטומים לדרמה הקטנה בכניסה, והמשיכו לצעוד במלוא רגלם הגסה, נוגעים לא נוגעים ביצור הזעיר. "הם לא מסתכלים למטה!", אמרתי, ממורמרת. "אכן, זה דור ששואף רק למעלה", באה התשובה. אהבתי את זה.הוא לא טיפש, השכן הזה. "איזה קומה אתה?", התעניינתי. "קומה שישית". "פשוט, אני בוועד,אז רוצה לברר אם שילמת...". "כן, הכול משולם". אני מעבירה במוחי את דיירי הקומה השישית. הוא צעיר, אז הוא לא משפחת זליקוביץ. הוא בלי כיפה, אז הוא לא מהזוג הצעיר, הדתי, החדש. העברית שלו מצוינת, אז הוא לא סטף, הרוסי. כנראה מישהו שאף פעם לא פיגר בתשלום ותמיד השליך את האשפה בתוך שקית מסודרת לתוך הפיר בחדר המדרגות, אחרת הייתי זוכרת אותו...

"אם אנחנו כבר מדברים, אז נעים מאוד, שמי זוהר", אמרתי, וחיכיתי."אני איתי". מוחי סרק בזריזות את השמות הפרטיים של הדיירים בשכירות בקומה השישית.איתי לא היה כלול בהם. ממש תעלומה! עכשיו צריך רק לברר אם הוא פנוי. פתחתי במשפט השגור "אשתך בבית?". הוא צחקק. "אני נראה לך נשוי? לא בתוכניות שלי...". יפה,אז אפשר להגיע לצעד הבא. התקרבתי אליו מספיק כדי שיריח את הבושם החדש ששמתי הבוקר. נו כבר, שייזום משהו...כלום.

"אולי הוא פצוע?", הרהרתי בקול. "זה לא הגיוני שהוא לא שם עלינו וממשיך ללכת כל כך לאט. ייקח לו שנים עד שיגיע לדשא! איזו התקדמות איטית!". "בטח אין לו בגרות", באה התשובה. "כלומר הוא קטין?", תמהתי. הצחוק הגברי היה מתגלגל. "לא, אין לו תעודת בגרות, אז אין לו לאן להתקדם...". יפה! שנון! הבלטתי את חזי בתוך חולצת הטריקו המהוהה, בתקווה שהוא ישים לב למה שיש בקנקן ולא לקנקן העלוב, הבגד שהכי לא איכפת לי ללכלך כשאני יוצאת לנקות את המכונית. לשווא.מבטו המשיך להיות נעוץ ביצור האפור הנע לאטו מולנו.

"אתה יודע,אתה יכול לצלם אותו ואז אפשר יהיה לחפש בגוגל תמונות אם זה חרגול או משהו אחר",הצעתי. מוחי המתוחכם כבר צפה את הצעדים הבאים שלו, איך הוא מגיע אלי אחר כך ליידע אותי מה הוא מצא, שותה אתי קפה,מתפעל מהדירה שלי, לא מתחשק לו לזוז ממנה....המשכתי לטוות את חלומי כשאני משכללת אותו עד הטבעת שהוא עונד על ידי, כאשר קולו העיר אותי : "הופה! הנה, הוא הגיע לדשא!".

"אה, יופי...", מלמלתי. "עכשיו נוכל להיכנס סוף סוף הביתה, לשתות קפה בשקט...". "כן, בטח", נשמעה התשובה. התרוממנו, איש איש עם מטענו האישי והתחלנו לפסוע לעבר הכניסה לבניין. אני –לכניסה לבניין שלי, והוא –לכניסה של הבניין הסמוך...

* הצילום באדיבות חברנו המוכשר מהקפה עמי כהנא -כדאי לכם להיכנס לגלריות המקסימות שלו! http://cafe.themarker.com/user/201431/galleries/

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

דרג את התוכן: