לפני כמה חודשים, ואולי אפילו משנה, הוזמנו לארוע משפחתי, בר מצווה. כמובן שנסענו כולנו, הורי ואני. לאחי קצת התמזל, הוא נשאר בבסיס. הרוטינה הרגילה של מתנות, בורקס, ברכות, תזמורת ובטח שכחתי עוד אי אלו פרטים חגיגיים.

באופק ראיתי את יום ההולדת השנים עשר שלי מתקרב וזה קצת הלחיץ אותי. פתאום התחלתי לשמוע את הורי מהנדסים לי את חגיגת הבר מצווה שלי. איזה אולם? איזו להקה? איזה אוכל? איזה בית כנסת? אההמממ.... הלוווווו... לא שכחתם משהו? שמא תשאלו את פי הנער? אבל למה פתאום להתחיל לחרוג ממנהגים ולשאול. הרי זה לא באמת משנה מה הוא רוצה . הענין הוא שאני לא ממש בענין. מה אני צריך את כל זה? לעמוד מול מאות אנשים, לנאום נאומים חסרי כל ענין לציבור ובכלל, לעמוד באור הזרקורים כמו כוכב רוק. בלעתי את הרוק ומאחר וקולי ממילא לא נשמע התחלתי לפנטז על הנורא מכל. ראיתי עצמי בכל מיני מצבים מביכים על הבמה, עולה לתורה, ועוד היד נטויה. אז מה אם אני חסר אמונה? זה לא מונע ממני לפנות אל כל גורם שמימי אפשרי לנסות לשנות את הגזירה. וכך מידי פעם מצאתי עצמי חושב - "איך אני מתחמק מהדבר הזה?" לא שזה ממש ישב לי בראש כל הזמן אך מידי פעם חצה את הקו שמחבר בין אזני, הלוך ושוב.

חודשים ספורים לאחר אותה התגלות על העומד לקרות אותי בגיל הבר מצווה התברר כי הכאבים ממנה סבלה אמי הם מחוג הסרטן. לא ממש ידענו איך אוכלים את זה, ומה שיותר חמור התברר שהוא זה שאוכל. לקח לו לבן זונה בערך שמונה חודשים עד שסיים את הארוחה ובסיומה במקום ברכת המזון המסורתית הייתי צריך להגיד קדיש. לא נעים, לעמוד שם בחוץ חשוף ולפני כולם למלמל בקול מבוהל תפילה להאדרת שמו של מישהו ולא ממש להבין למה מגיע לו ששמו יתגדל, לאחר שלקח את אימי אליו, ועוד בארמית מדוברת. אבל לך תתחיל דווקא עכשיו לשחות נגד הזרם.

במהלך השבעה יש הרבה זמן לחשוב, ואכן אז בא לי הניצוץ - רגע, עוד שלושה חודשים הרי אני בן שלוש עשרה, אז... מה עושים? כנראה הניצוץ הגיע לעוד אנשים, פתאום אבי ביכה את מר גורלי על שלא אוכל לחגוג את טקס הבר מצווה שלי ככל ילד נורמלי. ואני פתאום סיננתי `יששששששששש!` ומיד גם סיננתי את עצמי. אני אמור הרי להיות עצוב, איך בכלל אני מסוגל להביט במראה ולהיות שמח שלא אחגוג את הטכס, להמיר את זה בחיי אמי? אבל רגע... אני רק ייחלתי לביטול הבר מצווה, לא ייחלתי למותה. מה אני אשם שההוא שם מצא פתרון עקום? זה לא אני, זה הוא. אבל אולי להבא כדאי קצת להזהר עם הבקשות האלה, או לפחות להציב תנאים מוקדמים, יהרג ובל יעבור. טוב נו, אולי יהרג זו לא המילה. מאיפה לי שאדע שבין בר מצווה לבר מינן עובר קו ישר אחד??!!

לפני שבועיים עליתי לתורה. מאוד צנוע מה שנקרא. אבא שלי עם עוד שני דודים. השכמנו קום לבית הכנסת הקרוב, עליתי לתורה וזהו. וואללה יצאתי בזול. בקדיש דווקא דיברתי עם אמא שלי, הסברתי לה שלא התכוונתי לעשות החלפות עם אלוהים - "זה הכל כי באמת לא רציתי טכס גדול, זה נורא הבהיל אותי ואתם לא הקשבתם

לי," אמרתי לה, "למה לא ניסיתם עלי את ה`נשמע` קודם ל`נעשה`?" ליטפה לי את הראש, ידעתי שהיא תבין אותי. חבל שזה רק קצת מאוחר מידי. חזרתי הביתה שמח, או לפחות לא כועס שוב על עצמי. אני חושב שיותר לא אבקש מאלוהים בקשות.