מסע הבחירות האחרון סיפק מימד חדש להגדרה ציניות.

מי שהיה להגדרתו המוציא לפועל של השחיתות השלטונית הקים מפלגה ל... מלחמה בשחיתות. מי שהורשע בגנבת כספי ציבור לטובתו ולטובת מקורביו יצא בקמפיין "אני בשביל אלו שאין להם". אך נדמה לי שפרס שיא הציניות מגיע לראש ממשלתנו בנימין נתניהו – שיצא במסר שהוא האיש שעוצר את הגרעין האיראני בגופו. לא נעים להגיד אבל אם חלילה וחס האיראנים יגיעו לפצצה, נתניהו יכול לדרוש אחוזים.

רקע כללי:

למי ששכח, הלאום הפרסי נבדל מהלאום הערבי. הזרם השיעי אליו האיראנים משתייכים, נבדל מהזרם הסוני המרכזי בארצות ערב. על הרקע הזה וגם על רקע הרצון המשותף של רוב מדינות המפרץ לקבל לידיהם עוד קצת מהאוצר המכונה נפט, יש עוינות רבת שנים בין איראן לשכנותיה במפרץ הפרסי, ובין איראן לכלל מדינות ערב (להוציא את מדינת החסות סוריה בזמנו של אסד). מסיבה זו פצצה גרעינית מהווה סיוט, לא רק שלנו, אלא של העולם הערבי בכלל ושל מדינות המפרץ בפרט (עובדה שנחשפה גם במסמכי ויקיליקס).

יתר על כן הרפובליקה האסלאמית של איראן שוכנת לחופי המפרץ הפרסי - באר האנרגיה המרכזית של העולם. המיקום הגאוגרפי הופך את הגרעין האיראני לסיוט עבור רוב צרכניות הנפט בעולם. הסיוט המלא הוא מלחמה גרעינית שתשמיד את רוב עתודות הנפט ותחזיר את האנושות כמה מאות שנה אחורה. הסיוט הקטן הוא שליטה איראנית בשוק הנפט העולמי.

לכך צריך להוסיף גם את היצוא המרכזי של איראן: פונדמנטליזם אסלמי. יצוא שאמור להיות מוכפל ומשולש עם איראן תשלוט על שוק הנפט (מה שבפועל יהפוך אותה למעצמה). זהו כמובן סיוט למדינות עם מיעוט מוסלמי, ולמדינות סוניות עם מיעוט שיעי, (ועוד לא דיברנו על יצוא אחר של איראן, טרור, שכאשר מוספים לו גרעין עשוי להיות מפחיד פי כמה). לכן להוציא מקרים אחדים (כמו צפון קוריאה, סוריה תחת אסד, וונצואלה) ההתנגדות לגרעין האיראני היא בגדר קונצנזוס עולמי. השאלה היא איך במצב הדברים הזה כל כך קשה לגייס את העולם לעצור את הגרעין האיראני?

הירושה של בוש:

אדם אחד שהאיראנים צריכים להודות לו הוא נשיא ארה"ב הקודם ג'ורג' בוש הבן, שגרר את ארה"ב לשתי מלחמות קשות וארוכות, ולא פחות חשוב, הכפיל את הגירעון האמריקאי ל-12 טריליון דולר, שני נתונים שהופכים את האפשרות של תקיפה אמריקאית באיראן כמעט למדע בדיוני. חמורה לא פחות היא העובדה שבעקבות מדיניותו של בוש, ארה"ב הפכה לאחת המדינות השנואות בעולם וכתוצאה מכך, היכולת של ארה"ב לגבש קואליציה בין לאומית למטרה כלשהי הפכה להרבה, הרבה, הרבה יותר מסובכת.

השח האיראני:

משחק השח הומצא כידוע בפרס, מה שמעלה שאלה מעניינת. כיצד אומה שהמציאה את משחק האסטרטגיה האולטימטיבי, מצהירה הצהרות פרובוקטיביות בדבר רצונה להשמיד מדינה, בזמן שהיא שואפת להשיג נשק השמדה המונית? האם אסטרטג מוצלח לא היה מחביא את תכניתו השטנית עד לאחר שהוא ישיג את הפצצה המיוחלת?

למיטב ידיעתי האיראנים לא שכחו כיצד לשחק משחק אסטרטגי. בהצהרות הפרובוקטיביות שלהם הם הופכים את סיפור הפצצה לעניין שבין שתי מדינות – ישראל ואיראן, ובכך משיגים מספר יעדים:

הראשון הוא מזעור ההתנגדות בעולם הערבי. על ידי נפנוף בסדין האדום "ישראל" איראן קורצת לדעת הקהל הערבית (שבשל שטיפת מוח מאוימת יותר מעצם קיומה של מדינת ישראל מאשר מהגרעין האיראני), ובכך מסנדלת את ההתנגדות של שליטי ערב. זה המקום לשוב ולהזכיר שאם הליגה הערבית הייתה מצטרפת באופן גלוי לאמברגו כנראה שהדרישה לנפט איראני הייתה פסה מהעולם.

כמו כן העימות המתוקשר מול ישראל נועד להשכיח ממנהיגי העולם את האיום האמתי של גרעין איראני למדינותיהם. ברגע שישראל הפכה להיות הסיבה המרכזית להתנגדות לגרעין האיראני, כל שנותר לאיראנים לעשות (דבר שהם אכן עשו) הוא להזכיר לעולם את הגרעין הישראלי ואת העובדה שישראל מסרבת לחתום על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני.

אל מול המהלך האיראני, מנהיגנו היו אמורים לעשות כל שביכולתם כדי להימנע מלבלוע את הפיתיון, ולהשאיר את הגרעין האיראני כאיום עולמי. בפועל הם נגסו בפיתיון האיראני בתאווה. יתרה מזאת איראן הציתה מספר מלחמות בגבול ישראל (על ידי קבלני משנה – חמאס וחיזבאללה), על מנת לגרות אותנו להגיב תגובה לא פרופורציונלית ובכך לפגוע בתדמיתה של ישראל. בצורה זאת איראן מנעה כמעט לחלוטין את הצטרפות העולם הערבי לאמברגו, מה שצימק את המעורבות של רוסיה, סין והודו במאמצים למנוע את הפצצה האיראנית.

עד כאן מדובר בכישלון כללי. אבל את הבכורה בסיוע לאיראנים בהשגת הפצצה לוקח בהליכה בנימין נתניהו.

הסיוע של נתניהו לגרעין האיראני:

אפשר להעריך שהדרך לעצירת הגרעין האיראני עוברת דרך סנקציות ואמברגו כלכלי, ואפשר להעריך שרק התערבות צבאית תמנע את הגרעין האיראני. אבל על דבר אחד קשה שלא להסכים: כדי לעצור את הגרעין האיראני יש צורך בהתגייסות של כמה שיותר מדינות משפיעות. לכן האיש המרכזי בממשלה שעל כתפיו מונחת משימת נטרול האיום האיראני הוא שר החוץ. המשימה הוטלה כידוע על כתפיו הרחבות של אביגדור ליברמן. מדובר במקרה חריג של שר חוץ ישראלי שנחשב כפרסונה נון גראטה גם בקרב הידידות המובהקות של ישראל, בשר חוץ שידידנו הקרובים נמנעו להיפגש עמו. והשאלה היא איך בדיוק תכנן נתניהו לגבש את הקואליציה נגד הגרעין?

הזהות של שר החוץ אינה אבן הנגף העיקרית, אלא, הנחת עבודה הנגזרת ממנה (שעולה ופורחת במסרי הבחירות של מפלגות הימין) והיא: "לא הרצון של הגויים הוא שיקבע לנו את סדר היום”, ובמילים קצת פחות חגיגיות "אנחנו נעשה מה שבא לנו, והעולם יכול לקפוץ לנו". למעט ההיענות של נתניהו לדרישת אובמה להקפאת בנייה, אפשר לומר "שהעולם יקפוץ לנו" הייתה מדיניות החוץ הרשמית של ממשלתנו. כך היה לגבי הסגר בעזה, כך היה לגבי הבניה בשטחים, כך היה בהצעות חוק שתוקפות באופן ישיר מדינות אירופאיות ידידותיות וכך היה כשנציגנו תקפנו בחריפות כל דיפלומט שהעז לבקר את מדיניות ממשלת ישראל. והשאלה היא אם ראש ממשלתנו טורח לזלזל בכל העולם, כיצד בדיוק הוא מצפה לשכנע מישהו לדאוג לאינטרסים שלנו נגד הגרעין האיראני?

ואולי הזלזול הזה במדינות העולם נובע מההנחה של קברניטנו שכל עוד המעצמה מספר אחת בעולם עומדת לצידנו, לא משנה מה אומרות מדינות אחרות. אך אם הנחה הבעייתית הזאת אכן הנחתה את ראש ממשלתנו, קשה להבין כיצד הוא החליט להחצין את חילוקי הדעות בינו לבין נשיא ארה"ב ואף לתקוף אותו בפומבי. קשה להבין כיצד ראש ממשלה ישראלי מוכן להמר על גורלה של מדינתנו ולהפגין בפומבי תמיכה באחד המועמדים במירוץ לנשיאות ארה”ב. אולי נתניהו ילמד אותנו את הטריק כיצד מבקשים את עזרתו (ובמקרה האיראני אנו משוועים לסיועה של ארצות הברית) של מי שלפני רגע ירקת בפרצופו?

לכן הקואליציה העולמית נגד הגרעין האיראני הושגה למרות נתניהו ולא בזכותו. המאמץ הרב שאובמה השקיע בנושא מוכיח אחת מהשתיים – או שבאמת הוא אחד מנשיאי ארה"ב האוהדים ביותר לישראל אי פעם, או שהוא מבין שגרעין איראני הוא איום גם ללא קשר לישראל. אמנם הלחץ הכלכלי מתחיל לתת את אותותיו אך המצב היה יכול להיות טוב פי כמה. שהרי אם לא היינו מזלזלים בשאר העולם היה לארה"ב קל בהרבה לגבש את הקואליציה העולמית. אם לא נוקטים במדיניות של בריון שכונתי כדי להפחיד את אויבנו, יש סיכוי סביר שארה"ב הייתה מצליחה לרתום למאמץ גם מדינות ערביות (ובמיוחד את מדינות המפרץ).

אך גם בנזק הזה לא הסתפק ראש ממשלתנו. שהרי כדי לגבש קואליציה עולמית לא די בכך שלארה"ב יש כוח צבאי חזק. כדי לרתום אחרים ללכת בעקבותיה, למעמדה של ארה"ב כמדינה שמייצגת את הערכים של העולם החופשי יש תפקיד מרכזי. והנה ישראל גררה את ארצות הברית לקרב חסר סיכוי מול רוב מדינות העולם כולל רוב מדינות העולם החופשי (בהצבעת האו”ם על מעמד ייצוגי לפלסטינים). והשאלה היא האם גרירת ארצות הברית למקום בו היא מתעמתת עם רוב העולם החופשי תעזור לה לגבש את הקואליציה נגד הפצצה האיראנית?

אם לא די בכך אחרי שארצות הברית התבזתה ושילמה מחיר דיפלומטי כדי לרצות את ממשלתנו, התודה שממשלתנו מחזירה לה היא בהחלטה פרובוקטיבית (לפחות לדידה של ארה"ב) לבניה חדשה בשטחים – בנייה שתיצור חיץ בין התושבים הפלסטינים בשטחים ותמנע אפשרות של קיומה של מדינה פלסטינית אחת. למותר לציין שההחלטה מקוממת עליה את רוב מדינות העולם שזה עתה החליטו בעד הענקת מעמד ייצוגי לפלסטינים כמדינה. מה תהיה ההשפעה של ה"מחווה" שלנו כלפי ארה"ב על המוטיבציה שלהם לפעול למעננו אפשר רק לנחש. כאן אולי המקום לפנות לראש ממשלתנו, (שבאופן אישי אני מעריך כאדם בעל אינטליגנציה גבוהה) ולשאול אותו למה?