ארתור התחיל את כל הסיפור, עבדנו באזור שומם בבקעת הירדן. מדבר אין כלום, אפילו הקוצים נאכלו כבר על ידי העיזים. רק בדואים מסוגלים לגור באזור, חום אימים ואין סוף זבובים. אנחנו נוסעים על השביל, ארתור מבחין ברועה עיזים צעיר ונמוך קומה. לפתע ארתור צועק, "תראו איזה אוזניים גדולות יש לו, כמו דמבו, הפיל המעופף". אני מאבד כמעט שליטה על הרכב מרוב צחוק, לארתור יש מבטא רוסי כבד. הוא הורס אותנו מידי פעם עם משפטים שתלושים מהמציאות. אנחנו נוסעים עוד חצי קילומטר, ארתור צועק, "הנה עוד אחד, "בלאד". אותו דבר, גמד עם אוזניים גדולות". עוד קילומטר ושוב ארתור מבחין בעוד אחד. אנחנו רעים, מתפוצצים מצחוק, אני עוצר את הרכב, לא יכול להמשיך לנסוע. הבטן כואבת לי מרוב צחוק , רק ארתור יושב שקט ומהרהר. אנחנו שואלים אותו, "ארתור מה קרה, אתה התחלת את כל הבלגן, למה אתה לא צוחק". "אני חושב," עונה לי ארתור, "יש לי תיאוריה, יש באזור גמד קטן וממזר עם אוזניים גדולות, איך שהשמש שוקעת הוא עובר מאוהל לאוהל ומייצר גמדים עם אוזניים גדולות." אני לא יכול יותר, הצחוק הפך להיסטריה, כמעט בורח לי פיפי במכנסיים. "ארתור די אני לא יכול יותר, אתה שותק עד סוף היום, אנחנו ניפול לוואדי בסוף". "טוב אני שותק," עונה לי ארתור ויושב ברכב מהורהר, לך תבין מה רץ לו בראש. אנחנו מגיעים לאוהל האחרון, ילד בדואי עם אוזניים גדולות מסמן לנו לעצור. "השייח קורא לכם", אומר לנו בערבית. אסור לנו לסרב, יחסי ציבור, נכנסים לאוהל ומברכים אותו לשלום. "תאפדלו," אומר לנו, "תשתו קפה". יושבים ושותים קפה מר ולאחר הקפה תה מתוק. יש חום אימים לפחות ארבעים וחמש מעלות בצל ואין צל בבקעה, אפילו השייח מזיע. הוא מוריד את הכפיאה ומנגב את פניו, זוג אוזניים אדירות נגלות לעינינו. ארתור לוחש לי, "זה הוא, זה הוא, הגמד הממזר עם האוזניים הגדולות, צדקתי." פרצנו צחוק אדיר, ממש לא נעים, אבל השייח הצטרף לצחוק. שאלתי אותו כמה ילדים יש לך, "לפחות שלושים,״ ענה לי. "כמה נשים יש לך." " ארבע," הוא ענה לי בחיוך ממזרי. "אתה זוכר את השמות של כול הילדים". "היום כבר לא , הזדקנתי, אבל אין לי בעיה לזהות אותם, כולם נמוכי קומה , עם אוזניים אדירות." נגע באוזניו וצחק צחוק ממזרי. עוד פעם ארתור צדק, יש באמת גמד קטן וממזר שעובר בלילה מאוהל לאוהל. מייצר גמדים קטנים עם אוזניים ענקיות, אבל כל הנשים שלו. אלון
|