הבחירות כבר כאן, ואפשר כבר לסכם. אמנם עוד אין תוצאות, אבל מסקנה אחת כבר יש, והיא ברורה ועגומה. מערכת הבחירות הזו היא כישלון מוחלט של אמצעי התקשורת ושל העיתונות.

הקמפיין היה הפעם מוזר במיוחד, הקרבות היו בעיקר בתוך הגושים ולא בין הגושים, התעמולה היתה בכל השידורים והמשדרים, ובעיקר בתוכניות הבידור. נחצו כל הגבולות והאיסורים על תעמולת בחירות בשידורי הטלוויזיה. המועמדים הופיעו שוב ושוב במסרים תעמולתיים ברורים.

המפלגות והמועמדים בחרו לברוח מכל הנושאים החשובים, האמיתיים, הקשים, מכל ההכרעות הכואבות. כולם קוששו קולות במחנה שלהם, בלי להציע אלטרנטיבה. בעצם היו אלה בחירות בלי אג'נדה.

הנושאים בהם התמקדו המתמודדים היו שוליים. המחלוקות כמעט ולא קיימות. כולם בעד שויון בנטל, בעד דיור מוזל, בעד מעמד הביניים, בעד כלכלה חזקה, ישראל טובה, חינוך,  וגם בעד אימהות, וקציצות בשר.

התקשורת עמדה חסרת אונים מול המתקפה של הקמפיין, מול הנחשול של המועמדים הרוצים ומוכנים להופיע בכל תכנית בכל שעה בכל ערוץ. הסיסמאות היו שחוקות מתמיד, ההופעות מגוחכות, לפעמים ניסה עיתונאי לשאול שאלה, אך בדרך כלל לא קיבל תשובה. היו גם הרבה צעקות, והרבה התחמקויות. אנו לא עוסקים בזה עכשיו.

העיתונות הסכימה באופן כללי, וערוץ 10 אפילו הפך את זה לסלוגן ולקמפיין, כי המועמדים הם כולם שקרנים ועסוקים בהונאה של הציבור. אבל, מה אתכם? איפה התפקיד שלכם? לא מספיק לומר שהמועמדים שקרנים ולהמשיך לתת להם זמן שידור בלתי מוגבל, לעשות זאת בגדול. התפקיד העיתונאי של התקשורת היה להחזיר את מערכת הבחירות לנושאים החשובים. לנתח את העמדות האמיתיות של המפלגות. להפסיק לתת במה לספין ובמקום זאת לתת שירות למצביע, למתלבט. העיתונות הכתובה ניסתה לעשות זאת, לפעמים באופן מעורר הערכה, אבל המעט הזה טבע בים המלל וההופעות הטלוויזיוניות של המועמדים.

יו"ר ועדת הבחירות ניסה לעמוד בפרץ, קנס פה ושם על הפרות החוק הבוטות, ומנע את מסיבת העיתונאים על מינוי כחלון. אבל למרות הניסיון ההירואי, לא הצליח לעצור את שטף התעמולה, ונתן יד להפוך את החוק לבדיחה. 

במערכת הבחירות הזאת, הבידור והשעשוע של המועמדים הפך להיות מרכז העשייה העיתונאית של הערוצים. בלי תחקירים, בלי מידע מעמיק, בלי פרשנות וניתוח של עמדות העומק. קרנבל זול של תכניות שמוותרות מראש על תפקידה של התקשורת בדמוקרטיה. מזל שהיה גם פייסבוק.