אנחנו רעבים צעקנו לחוסאם, "לך תביא כבר אוכל". "אני הולך, אני הולך תפסיקו לצעוק". חוסאם סופר את מספר האנשים ועושה חישובים בקול רם. "עשרה אנשים, שלוש צלחות גדולות של חומוס, אחד פול, עשרים וחמש פיתות, בצל, עגבניות, פלפל חריף, פלאפל, אולי נביא כמה עופות. תדליקו מדורה עד שאני בא, הרשת הגדולה נמצאת בטנדר. אני אקח כמה חצילים מהחבר שלי, נעשה על האש, תעשו מדורה גדולה". "תלך כבר אנחנו מתים מרעב." " אני הולך, אל תלחיצו אותי". חוסאם חוזר עם האוכל, זורק את החצילים על הרשת ואת חלקי העוף. ריחות מטמטמים עולים באוויר, הוא הביא לפחות ארבעה עופות. לאחר רבע שעה הוא קורא לנו, בואו לאכול. אנחנו פורסים קרטונים על האדמה, יושבים במעגל, ערבים ויהודים ביחד, חברים בלב ובנפש, שלום אמיתי בן שני עמים, ללא הצהרות משא ומתן, עצרות והרבה רעש וצלצולים. כולם אוכלים חוץ מארתור שלא אוכל מהעוף, אוכל רק חומס ופול. חוסאם פונה אליו, "ארתור למה אתה לא אוכל מהעוף. זה עוף טרי, לפני חצי שעה הוא עוד עשה קוקוריקו". אני מסתכל על ארתור ורואה שהוא מחפש את המילים לתשובה. הוא לא למד באולפן עברית, לפעמים אני רואה את גלגלי השיניים במוחו מסתובבים, הוא לוקח משפט ברוסית ומנסה להפוך אותו לעברית. תמיד יוצאים משפטים מצחיקים, אני יודע מה הוא רוצה להשיב, אבל אני לא עוזר לו. ליתר בטחון, אני בולע את האוכל שיש לי בפה, הולך להיות צחוק היסטרי. ארתור עונה וכולם מקשיבים, "חוסאם אומנם העוף עשה קוקוריקו לפני חצי שעה. אבל הקוקוריקו היה בערבית." הוא רצה לומר, אני לא אוכל בשר לא כשר. השתררה דממה של כמה שניות ולאחריה צחוק היסטרי, יום העבודה הלך. עוד יום עבודה נהרס בגלל ארתור.
אלון |