כותרות TheMarker >
    ';

    יש מקום שאין - על היכן שאינם, חגית גרוסמן

    0 תגובות   יום שני, 21/1/13, 21:23

    בשלב מסויים בקריאת 'היכן שאינם' של חגית גרוסמן צף בתודעתי שיר שכתבתי:

      

     יש מקום שאין. 

     שם אדם נושם. 

      

     יש מקום שאין.

      שם אדם רושם 

     שם. 

      

     יש מקום שאין.

     שם אדם מוחק. 

     חיק.

     

    כשסיימתי את קריאת הספר צף השיר שוב; הסיום אישר את הדברים האמורים בשיר. איני מוצא דרך אחרת לבוא בשעריו של הספר הזה מלבד מילות השיר. איני מוצא דרך לתמצת, לתקצר, לתאר או להסביר את הספר, מלבד העדות על השיר הצף בתודעה במהלך הקריאה. קצה חוט של הסבר הקושי הזה אפשר למצוא בכך שאיני יכול אפילו לציין היכן בדיוק במהלכו של הספר צף השיר בתודעתי. איני יכול לאחוז בתמונה הקונקרטית, בשלב בסיפור, שכן לאורך רוב הקריאה בספר לא הצלחתי לאחוז כלל במקום בו אני נמצא. הספר דרש מאבק. זהו המאבק הנדרש כאשר ספר לא לוקח את הקורא איתו אל המקום המוגן והבטוח של העלילה המובילה את הקורא, מובילה ואולי גם משפילה. מאבק של הקורא ללא סימנייה, המוצא עצמו תועה זמן ארוך בחיפוש אחר המקום, לא מזהה לבטח אם כבר היה פה, או שמא עוד לא. תלושה כמו הגיבורה המספרת, גם העלילה תועה אנה ואנה, והמילים לא נכנעות לדרישה המצמיתה של הריאליזם הלשוני של הפרוזה. הייתה זו קריאה תלושה, קריאה שדרשה מאמץ, ואמון ומחוייבות.

      

    אלא שהתלישות והקלישות של העלילה בשלביו הראשונים של הספר היא מוצדקת. העלילה תלושה כמו הגיבורה, בתוך לולאות חוזרות על עצמן, אם גם נבדלות, של היות בתוך המצב המתמיד של תלישות מבקשת קלישות של קשר, קשר בין אישי, בדרך כלל זוגי, מיני, אך לעיתים גם חברות בין אישה לאישה שלא בהכרח חסרה את המימד הזוגי, בעצם, קשר שאינו אלא, באופן פרדוקסלי, לא החיבור האחד בין שני פרטים שמתחיל את הרשת האין סופית שיוצרת את החברה בכללה, אלא דווקא הבקשה אחר הדבר האחר, האפשרי, שנמצא מעבר לאדם ומעבר לחברה, הדבר שבא עם היצירה, עם המילה, עם המוזיקה, עם הציור, עם הרוח, עם השטות, עם תודעת ניגוד עמוקה לחברה הצבועה, הריקה, הרגילה, המנקה את עצמה אל תוך שגרות הבורגנות, ומהווה, בו ברגע, גם מושא למשטמה וגם לאיזה שביב של קנאה.

     

    כך, נכתב בגוף ראשון יחיד המתאר את השיטוט החורג מן השגרות הבורגניות, אלו מציצות מדי פעם לא רק מתוך דמויות משנה מהופכות שאמורות להדגיש את חריגותה של הגיבורה, אלא גם מתוך שגרתה שלה. חויית הקריאה התלושה היא הדהוד חוייתה של המספרת עצמה, המיטלטלת בשלביו הראשונים של הספר בעולם, תלושה משגרתו, כמעט לחלוטין, נודדת בחיפוש מתמיד אחר הדברים שאינם, אחר היצירה, הכמיהה, האהבה, האב המת, קורת גג. מדי פעם היא מבליחה אל שיעור באוניברסיטה, למשל,מרמזת לנו שבצד ההוייה התלושה עדיין יש יציבות חברתית ממשית, אך את רוב זמנה היא מבלה בשוטטות, בניתוק, בביקור, במעבר מגבר לגבר ומדירה לדירה, לעיתים גם מחומר לחומר לחומר ומיצירה במילים ליצירה בחומר. והמציאות התלושה הזו משתקפת בלשון התלושה מן המציאות, כך שהאירועים מתוארים בשפה המרפרפת בין השירה לבין הפרוזה. כך למשל, מבין הגברים שהגיבורה עוברת דרכם (או שמא יש לומר, העוברים דרכה), היא פוגשת במלאך, ובאלישע בן אבויה, ואין הקורא יודע את הגבול בין דימוי לבין מציאות, ואי הידיעה הזאת אינה אלא הפנמה של עולמה של הגיבורה.

      

    הקריאה התלושה היא אפוא גם תולדת התלישות הסוגתית של הספר. בפרוזה מובהקת בת-זמננו אין צורך בסימנייה. הקורא יודע פחות או יותר היכן הוא תמצא, ומזהה אם קרא כבר משפט זה או אחר או לא, וכך יכול לנווט אל המקום בו עזב את הספר (אם הספר לא לוקח אותו לקריאה רצופה, להוטה, סקרנית, מתוחה, שלא ניתן בה להניח את הספר מין היד). הסיפור המובנה, הברור, המובהק, הריאלסטי שלו מצפה הקורא ברומאן הוא האמצעי המחזיק את הקורא מחובר לטקסט הנקרא, לאירועים, להתרחשויות, לזרימת הזמן הניכרת והידועה, למה שהיה ומה שיהיה. אלא שהמאפיינים הללו של הפרוזה אינם נמצאים בחלקיו הראשונים של 'היכן שאינם'. הגיבורה המספרת מתארת את הוייתה בשפה המרפרפת בין הפרוזה לבין השירה, עמוסה דימויים, מנותקת משהו מן הריאליזם, סוטה לפעמים אל מחוזות בהם פתוכים דמיון סהרורי בשגרת חיים פרוזאית. לעיתים מבצבצות מבין מילותיה סיטואציות שאפשר לספר אותן מחדש בלשון פרוזה, להבין את ההתרחשות הריאלית שהתרחשה כביכול, עברה התמרה בתודעת התלושה, המנותקת, המטושטשת קמעה של הגיבורה, והיא מתוארת עתה מתוך שפתה, השפה המנסה לברוא עולם לעצמה, עולמה של שירה, ובו בזמן מתעקשת להישאר במשהו בחיי העולם הזה, עולם הפרוזה.

     למאבק הקריאה יש עוד סיבה שקשורה לטשטוש הגבולות שבין השירה לפרוזה. השירה האישית, הוידויית, האוטוביוגרפית של חגית גרוסמן עצמה כבר בנתה אצל הקורא היכרות כלשהי עם חייה שלה, מות אביה, פנייתה אל השירה, זיקתה אל האומנות הפלסטית. הקורא האמון על אשליית הסיפור פרי דמיונו של המחבר מרגיש מרומה. ספרי לי סיפור, המציאי לי עולם, הרחיקי עדות, תארי עולמות אחרים, מומצאים, פיקטיביים, לא אמיתיים, ובו בזמן ריאליים ואפשריים. זוהי אחת מן הציפיות המרכזיות שכתיבת הפרוזה הרגילה השגירה בקורא. יש איזה גבול שקשה לשרטט אותו אך קל לחוש בו בין השימוש הברור וההכרחי בחומרי החיים שאסף הכותב מן המציאות לבין חדירתו של האוטוביוגרפי אל הסיפור שאינו מכריז על עצמו ככזה. אני חושב לדוגמא על תמונות ההורות לחייל ב'אשה בורחת מבשורה' או אלו הבאות משגרת יחידת המודיעין במלחמת יום הכיפורים – אלו ואלו מחומרי חייו של דויד גרוסמן, ובכל זאת, הם נראים כברואים מחדש בתוך הסיפור (ראו גם לגמור בקבר - על גוף שני יחיד של סייד קשוע). לעומתם, במשהו, אותם מרכיבים שנדמו לי כאוטוביוגרפיים אצל חגית גרוסמן נראו שוב כשבירת הגבולות שבין השירה לפרוזה,כפריצה של השירה האישית אל תוך הפרוזה, הפרו את חויית בריאת העולם החלופי שבקריאת הפרוזה ה'טהורה', וסייעו לערעור הנזכר, לתלישות.

    אלא שבערך באותו שלב שבו עלה בתודעתי השיר שלי, נוצרה גם הציפייה להגיע אל סופו, להגיע אל החיק, התקווה שהרומאן של חגית גרוסמן גם יוליך למקום כלשהו, יוציא את הקורא מן המקום שבו הוא אינו לגמרי רומאן, יביא את הגיבורה אל איזושהי מנוחה, אל איזושהי נחלה. שוב גרם הספר לחריגה חמורה משגרת הקריאה שלי – דפדפתי קדימה. הצצתי קדימה ברגע בו הבנתי שמתוך הסליליות החוזרת אל עצמה הזו חייבת להיות נחמה, חייב להיות תהליך שיביא לבסוף אל מקום אחר. דפדפתי קדימה, והכותרות הפנימיות הבטיחו לי בשורה, לקראת סופו של הספר מן השיטוט בחוץ יגיעו גם'חדרים', ומ'היכן שאינם', יגיע גם 'היכן שישנם'. הכותרות הפנימיות הללו שאינן מוצגות כתוכן, בהימנעות שאולי אינה במקרה, משום שהיא הימנעות מן הדבר המאפשר לך להתמקם, להתאפס, לדעת היכן אתה נמצא, ידיעה שלא אמורה להיות אפשרית כל עוד 'היכן שאינם'.

    ואכן, לקראת חלקיו האחרונים של הספר הדברים מתחילים להתחבר, הרצף העלילתי, הסיפורי, המוחשי, הריאליסטי, נעשה ניכר וברור יותר, התהליך מתרחש, ואת פרטיו אמנע מלמסור כאן – שלא לקלקל לקורא את ההתרחשות. בחלקים הללו נוצרת גם מסגרת ספרותית, כאשר נולדים מחדש אל תוך הסיפור, בדרכים לא דרכים, דרכים מפתיעות, האב המת, והאחות הנשואה, המסודרת, הבורגנית, דמות המשנה המשמשת מראה הפוכה לגיבורה בתחילת הסיפור.

    דווקא הגוף הוא היודע, ובמידה מסויימת דרכו מבינה הגיבורה ומוצאת איזה ערוץ אל העולם, ערוץ מתוכו אפשר לחיות בפרוזה, ואולי אף לכתוב בה שירה. עדיין, גם כאן, גם היכן שישנם, עוד נמצאת הגיבורה בטשטוש הסהרורי שבו הדמיון מחליף את המציאות, אך לקורא כבר ברורה קצת יותר התמונה, מה בדמיונה, ומה במציאות. אלא שדווקא דרך הגוף ניתן ללמוד את הדבר שבו הממשי והנחווה יכולים להתמזג, במפגש הגופים, ובמה שיכול להיווצר מן הגוף. אם הפרוזה היא הגוף, והשירה היא הרוח, הרי קיימים הרגעים בהם הם מתמזגים. גם כאן, בסוף הזה שאני מבקש להשאירו במשהו בערפולו, חולל הספר בי חויית קריאה נדירה, חוייה מגדרית, חוייה של הדרה מסויימת שלי, כקורא גבר, מן המציאה שמצאה הגיבורה. ובכל זאת, בסופו של הספר,שבו אלי מילותי שלי: יש מקום שאין, שם אדם נושם. יש מקום שאין, שם אדם רושם, שם.יש מקום שאין, שם אדם מוחק. חיק.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      משהלביא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין