זה לא עוזב אותי כבר כמה ימים. עובדת אצלנו נלי. היא בת 17, עם אישור עבודה מאבא שלה, ילידת כפר ליד קוסקו (טוב, ליד זה כמה שעות טובות, וכמה הרים טובים, רק במפה זה ליד). זו לא הפעם הראשונה שהיא עובדת, כבר עבדה בשנים קודמות בחופשים מבית ספר. והיא מתוקה וחרוצה ושקטה ונעימה.... והיא בת 17. השבוע היא סיפרה לי שמגיל 9 היא לא גרה עם ההורים. שבעה ילדים, את כולם שלחו ההורים ללמוד בכפר קרוב יותר לקוסקו. כשהיא עברה לכפר, אחותה הגדולה היתה אחראית עליה, בערך בת 13. לאחר שנתיים, עזבה האחות הגדולה, והגיעה האחות בת ה-9 ללמוד. יחד הן גרו בחדר שכור (ההורים שלמו, כדי שהן לא תצטרכנה לעבוד), מ 07:30 ועד 14:00 לומדים. א"כ היא מבשלת מנקה מכבסת ועושה שיעורי בית. ומתי ראית את ההורים? בסופי שבוע? לא, היא צוחקת בעיניים שחורות יפות כל-כך. פעמיים בשנה. בחופשות ארוכות מבית-ספר... מרגישה בת מזל, ההורים שלה משלמים על החדר, כי יש להם כסף, לא כמו אחרים שצריכים לגור אצל משפחות זרות, ואז גם לעבוד כדי להרוויח את האוכל והלינה, כמו חבר שלי, עמית לכיתה, יותר קטן ממני, שכל בוקר ב 04:00 לפנות בוקר הוא בשטחים, ב 06:30 חוזר ואפילו ארוחת בוקר לא מחכה לו. השנה היא סיימה חלק מהלימודים בהצטיינות, והאחים (כולם חוץ מהקטנה גרים בלימה) רוצים שהיא תלמד בלימה, העיר הגדולה. היא עוד לא החליטה, אבל היא חושבת לחזור לקוסקו (לכפר ליד) למשך השנה הקרובה כדי שאחותה לא תהיה לבד, וכי היא לא רואה איך אפשר ללמוד ולעבוד. א"כ היא תבוא שוב. אולי תעבוד שוב איתי, אם אסכים. אבל היא תראה מה יחליטו האחים הגדולים. שאלתי אותה אם היא מצטערת שככה גדלה, אם היא היתה עושה משהו שונה, כי, אני מודה, הרגשתי ביקורתית להוריה, ככה שולחים ילדות לגור ככ רחוק? לבד? וכשחולים? מי מטפל? ואהבה ראשונה? ושניה? ואכזבה? ואולי משהו עשה לה משהו רע? או לאחותה? וכשיש סיוט בלילה? ובכלל... הסתכלה עלי בעיניים מסועפות, לא עם דמעות, אבל נרגשות... הם צודקים ההורים שלי, הייתי עושה אותו דבר לבת שלי, הם לא רצו שאני אגדל רחוק ככ ואעבוד ב "אדמה", אני צריכה ללמוד, זה התפקיד שלי, ההורים שלי יודעים לקרוא ולכתוב, אבל זה לא מספיק. הם גרים בקור נורא, בשלג, בלי מים, בלי חשמל. חיים קשים. אמא שלי לא רצתה את זה בשבילנו. הסתכלה בי בעיניים קוסקניות יפות ומרגשות. אני אלמד את הילדים שלי קצ'ואה, אבל הם צריכים ללמוד, היא אומרת, חזקה ובטוחה כמו בשיחות הטלפון שאני שומעת אותה עונה לבחורים בקול בטוח " אני לא רוצה שתתקשר אלי יותר. שלום" , כמו כשסיפרה לי שניסו לשדוד אותה והיא החביאה את הכסף בחזייה ושאלה את השודדת אם היא לא מכירה מקום שמחפשים עבודה כי יש לה רק 10 סול, והשודדת ויתרה לה, ואפילו לא לקחה את ה -10. כמו כשמספרת שהיא מכינה מרק גם עבור הילד הזה מהכיתה שלה, שיהיה לו לאכול אחרי שיעורי הבית, כי הוא ממש צעיר, אבל הוא הבכור בין האחים שלו, אין מי שידאג לו. ככה זה פה, רציתי חוץ לארץ? קיבלתי, רציתי חוויה תרבותית? קיבלתי. זה כואב בבטן לפעמים, זה נעים בדרך כלל, וזה בעיקר, פה ליד. ממש בתוך הבועה שלי, בתוך הבית שלי, ממש כשאני נוזפת בילדים שיורידו את צלחות האוכל מהשולחן, וכשהם מבקשים שאשב לידם כמה דקות כשהולכים לישון, וכשהם לוקחים לי בבטחון את החלק הטעים מהצלחת בחיוך ממזרי.
אז עכשיו, בכל רגע כזה, מסתובבת לי הבטן. מרחמים. כי ילדות יש פעם אחת לכל אחד, אבל לפעמים היא ממש קצרה. השבוע שאלתי אותה אם היא דומה לאמא או אבא. היא ענתה שלאף אחד. היא דומה לאח שלה הגדול ולעוד אחות אחת. ולהורים? הקשתי... להורים לא.
|