האם כשהאדם הפסיק להאמין באלוהים והתחיל להאמין בעצמו משהו השתנה?

וכשהאנושות שמה את האדם במרכז הפרספקטיבה קיבלה זווית אחרת?

לא יודעת.

אני מסתובבת בעולם שלי ושומעת הרבה סיפורים אישיים של אנשים שמבטלים את עצמם. הם כל הזמן אומרים: "הלוואי והיה לי הכח להגיד לעצמי...." ובאמת לעשות את זה. בדרך-כלל אנחנו נעדיף לתת לאחר מאשר לעצמנו, נעדיף לייעץ לאחר מאשר לעצמנו, נעדיף לנתח אותו, ללמוד ממנו, להאשים אותו, לחשוב כמה הוא רע, לשנוא / להעריץ אותו. שק החבטות שלנו עצמנו נמצא על גבינו ואנחנו לא מרגישים בו תמיד (כמו שאמר פעם בנוסח כזה או אחר לה-פונטיין) 

מה לעשות? העיניים שלנו נמצאות בראש והן מסתכלות תמיד מחוצה לנו. אנחנו רואים את העולם. אנחנו יודעי מה אנחנו מרגישים לגבי זה אבל לא תמיד יכולים לעשות את הפעולה הכפולה של גם להיות בתוך המצב וגם להתבונן עליו מהצד.

הנתינה האין-סופית שלנו לאדם האחר, כי ככה אמרה לנו פעם הדת, אינה עובדת כל-כך עם העקרונות החדשים של העולם החדש. הניו-אייג' מאמן אותנו להיות אנחנו ו"להתבונן פנימה" כדי שנוכל להתאים לעידן הזה שנקרא קפיטליזם שבאופן עקרוני כל אחד בו צריך לדאוג לעצמו. ככל שאנחנו לומדים יותר את השיעור הזה אנחנו נהיים קשוחים יותר, חזקים יותר בדעותינו, למודים מהניסיון האישי וברב הפעמים מר שלנו.

עולה לי בראש השאלה, האם כל חיינו אנחנו נאבקים בשני הכוחות האלה - האני אל מול החברה? כל חיינו עלי אדמות.

http://www.youtube.com/watch?v=fritEwYaFH0