חיים

יום אחד אתה קם ואתה מגלה שאתה איש מבוגר שחי באזור נטוש בפרברי העיר ואתה נראה ככה: יש לך כרס עגולה ומוצקה. חלקלקה עם בדלי שיער פה ושם, פיסת טבור מזדקרת מעט החוצה. אתה לובש מכנסיים קצרות וסנדלים, וחולצת כפתורים. אתה אף פעם לא משתמש בכפתורים האלה, ותכלס, אם להודות על האמת, אתה גם לא צריך, א' כי אתה גבר, וב' כי מי רואה אותך גם ככה. יש לך גוף נאה יחסית לגבר בגיל שלך, אתה לא גבוה ולא נמוך, עור שזוף מעט, אך עדיין מתוח. יש לך עיניים לחות, וזה מה שנותן להן את היופי, הן חומות. ומעליהן יש שיער שחור דליל אבל הוא שם. חלק, כזה שלפעמים, כשיש רוח, מלטף לך את המצח. בקיצור אתה גבר נאה. אה, כן. ויש לך בעיות. הרבה. אין לך אישה, היא מתה מתישהו באופן טרגי, יש לך תמונה אחת שלה שבטח הצלחת לשמור מכל השאר כי משהו נוראי קרה גם לשאר התמונות. ושאלוהים ישמור אותך, אתה מצטער על כל מה שקרה ואוי ואבוי איך שאתה סובל ובטח יש לך סיוטים וכל השאר, ממש כמו בהתחלות של סרטים טובים. ומתי הייתה הפעם האחרונה שראית סרט טוב? אתה לא רוצה לדבר על זה. זה לא חשוב. בקיצור יש לך בעיה. חוץ מהאישה וכל זה, וגם אולי ילדים מפוזרים בכל קצוות תבל, כי בטח בגיל הזה ובארץ הזאת, היה לך עבר לא רע בכלל עם שחרורים מטעם המדינה לארצות אחרות למען תיברא המדינה המחורבנת שעכשיו סוחטת ממך את מיציך בצורת מטבעות שקלים. אז חוצמזה, שאתה כזה, והמדינה, והילדים המחורבנים שאתה אפילו לא יודע איך הם נראים, חוצמזה, יש לך בעיה. אה, ואתה בטח רוצה לראות את הילדים שלך אתה מת לדעת אם יש לך בן. בנות אתה בטוח שיש לך, שתיים, באיזה קיבוץ. מהאישה השנייה, אחרי הראשונה, ההיא עם התמונה. אתה מת לדעת אם הוא דומה לך. בפרצוף. לא, עזוב פרצוף. באופי. ואיזה אופי יש לך. אתה חזק. כן. כמו שלימדו אותך להיות. כי אתה לא בוכה, אף-פעם. ולא מראה רגשות. כי רגשות זה לבנות. ובנות יש לך שתיים. וראית אותן רק עוד פעם אחת בחיים שלך. ואתה לא יודע מה לעשות עם העובדה הזו. אתה רוצה לחשוב אם כדאי לך להיקשר אליהן או לא. ולפעמים כשאתה עובר ליד הקיבוץ ההוא אתה רוצה לרדת מהאוטובוס ולשאול אנשים על העבר המחורבן שלך. זה שאתה כל הזמן מנסה לכסות בחול עם הרגליים, לקבור, כמו כלב, כן, כמו כלב. כי אתה לא מסתכל אחורה, אתה בראש מורם הולך קדימה. כי "דע מאין באת ולאן אתה הולך". או שהמשפט הזה לא מתאים לפה. אולי יש משפט אחר. הוא משורבט לך במחברת התנועה שאמא שלך שלחה אותך אליה כדי שתתגבש עם ה"צברים" כי מי לא רוצָה איזה אורי שחור תלתלים וחסון אחד מסתובב אצלה בבית שיחליף את הדלוח שאיתו התחתנה. והיא תהיה גאה בך עד מאד. עד שיום אחד 'תה מביא בחורה הביתה ואז מתחילות הבעיות.

אז קודם אתה רואה את אמא שלך איך היא מנסה בנחמדות ובאדיבות לעקוץ ומהחודש השני שאתה מתראה עם הבחורה, אמא שלך מקלפת לאט-לאט את קירות הנימוס והאצילות שאמצה לעצמה באיפוק של החודש הראשון, וכמו תהליך נשי חודשי טבעי, היא מכאיבה. ואתה אומר לעצמך, לעזאזל הנשים, ואתה זורק את ההיא וצורח על האמא שלך את נשמתך ואז אחרי שאתה מבחין שהיא מתחילה לבכות אתה מצטער עליה, אתה מצטער על החדשה שלך שזרקת אתמול ואתה מצטער על עצמך. ואז אתה יוצא למסעות ציד. אתה מראה לאמא שלך שזה רק צייד, לשם המשחק. ואז אתה רואה שהיא נרגעת, אבל אתה לא, ברגע שהיא נרגעת, אתה מתחיל להשתגע, להתפוצץ מרגשות לכל ה"שלוכות" האלה שבבוא מהימים ילדו עוד אחד חסון כמוך וישלחו את הדלוח שלהן לפמפם את אדמת מולדתן באהבה אין-סופית, וייקחו אותו בתור המאהב החדש. אז אתה אומר לעצמך: "בשביל מה לך כל השטויות האלה. החיים נועדו להנאה". אז אתה נהנה. אתה עושה הכל בשביל ההנאה. אתה מאמן את הראש לדבר מילים יפות כשצריך ואת הגוף לרגעים יפים. ואז אתה נהיה שבע. ואתה חושב שכבר ראית הכל. אבל אתה רק בן שלושים. ואמא אומרת לך שהיא רוצה צעצועים קטנים לשחק איתם ואתה לא רוצה לעשות לה רע, אז אתה מוצא לך איזו אחת לטווח ארוך. ומדבר אליה יפה. וגם יפה אליה בגוף. ונולדות לך שתי בנות. אתה שמח. אתה רוצה להראות לה שהכול בסדר ושאתה אבא טוב. אבל. מהר מאד זה נמאס עלייך. אתה לא יודע לקום בשביל מישהו. אתה יודע לקום בשביל הצרכים האישיים והדחופים שלך, אז אתם רבים הרבה, ולבסוף, בלהט הרגע, אתה שומע אותה אומרת שהיא רוצה להתגרש. עכשיו, לך יורדת אבן מהלב כשאתה שומע את זה, אבל אתה חייב להראות אחיזה, ניסיון אחרון. איזה מזל שאתה לא שחקן טוב. אז אתה חוטף קצת מכות מהתרנגולת הזו, אורז מזוודה ונוסע. נעלם. אחרי שנה או שנתיים אתה נזכר שהיית צריך להסדיר את העניינים איתה משפטית, חוזר, רואה את הקטנות, אתה רואה שהן בסדר, שהן לא מזהות אותך, ואז זהו, אתה שוב חופשי ושוב "עולה על הסוס" וממשיך לדהור קדימה. רק קדימה. ואתה מתנסה בקידמה הטכנולוגית ואולי
אפילו מצליח להחזיק בעסק משלך. אתה רואה שאתה נבון. שאתה מבין דברים. שאתה חופשי. לפעמים יותר מדי. זה מוביל אותך לבעיות, כשאתה מתחיל לחשוב על זה. וכשאתה נוסע לראות את אמא שלך אתה רואה את עצמך במראה. אתה רואה את עצמך בה. וכל הפרטים הקטנים נגלים. הקמטים, כתמי העור, הריח, ואתה שונא שם כל רגע. וגם את הביסקוויטים הלחים ואת התה המתוק מאד. ואז גם את הבית שבו גדלת. והנה אתה פה באיזה סיפור אורבאני בשכונה פרברית בעיר המכונה תל אביב. אתה יושב בוהה באיזה חלון מנופץ של הבניין מולך וחושב את כל הדברים האלה ואז אתה נזכר שאתה בבעיה מזורגגת. אתה נזכר שבא לך לאכול ואתה יודע שאתה רעב כי בוקר עכשיו. וארוחת הבוקר היא החשובה מכל הארוחות. ואם היית יכול להגיד את זה לכל הילדים שלך, בטח היית אומר. אתה שכחת איך זה כשמישהו אחר מכין לך את החביתה.