אני יודעת שכולם אומרים שאבא שלהם הוא הכי הכי, הכי טוב, הכי אוהב, הכי אבא כמו שאבא צריך להיות.

אבל תאמינו לי - אבא שלי הוא באמת הכי שיש.

אבא שלי גדל במשפחה חרדית בירושלים של שנות ה - 50, תקופה שנראית לנו היום (וגם לו, ממרחק של זמן) תקופה הזויה, כמעט ושייכת לדימיון.

הוא גדל לאב חרדי עיוור (שעבד למחייתנו בג'רוסלם פוסט...מוזר) ולאם חרדית מדהימה (שעל שמה אני קרויה), היו איתו בבית עוד 6 אחים ואחיות (חלקם מאותה האימא, וחלקם מאשתו הנוספת של סבי. בימים ההם בתימן - גברים יכלו לשאת 2 נשים לאישה...מדהים) והוא היה ה - 5 במספר.

הם גדלו על פת לחם ועל ערימות ע"ג ערימות של אהבה, ערכים ומוסר.

הוא למד בישיבה, הלך ל"חדר" ועד גיל 16 היה חרדי לכל דבר ועניין (כן, כולל הפיאות, הציצית וכל החגיגה). כסף למחברות לא היה להם, אז סבתי הייתה תופרת לו דפים רגילים לבנים עם חוט ומחט - היו לו מחברות תפורות.

באחד מהימים המורה שלו, ברוב רשעותה, לעגה לו על דלותו. אבי, שנפגע עד עמקי נשמתו, לקח את התיק (שגם הוא נתפר מחתיכת ג'ינס ישן) זרק אותו מהחלון וקפץ אחריו. 4 חודשים הוא לא היה בבית הספר.

אף אחד מבני משפחתו לא ידע מכך. הוא לימד את עצמו הכל, ניגש לבחינות לאחר מכן ועבר אותן בהצטיינות יתרה.

באותם 4 חודשים הוא גילה את העולם האחר, העולם שמעבר לקווי הדת.

הוא התפלח לבתי קולנוע כדי לראות יומיות, התפלח למגרשי כדורגל הכניס את הכיפה לכיס, סובב את הפיאות מאחורי האוזניים והתמכר לכדורגל.

הוא החליט שהעולם הדתי לא מתאים לו יותר.

אבי הוא איש מאמין בבסיסו אבל הוא בחר לחיות את החיים שלו כפי שהוא בוחר אותם ולא לחיות אותם כמו שהוא גדל אליהם, דרוש לכך הרבה אומץ ואופי מאוד מאוד חזק.

לא אפרט כאן את גלגולי חייו ואת סיפורו המדהים, החד פעמי.

אבל הוא גדל להיות גבר נדיר בעוצמתו.

באחד מהתרגילים שהם ביצעו בצבא הוא עלה על מוקש, נפצע והועבר לבית חולים לקבלת טיפול. שם טיפלה בו אחות רחמניה, צעירה בלונדינית תכולת עיניים בעלת גוף מרשים במיוחד והוא התאהב בה כמו בסרטים. אחרי 3 חודשים הם התחתנו והם חוגגים את האהבה הגדולה שלהם כבר 42 שנים.

החוכמה של אבא שלי היא בלתי נתפסת בכלל, הוא יודע הכל, מבין בהכל, מעודכן בהכל, הוא מאגר מידע בלתי נדלה של הכל מהכל. זה פשוט לא ייאמן. וכל זאת בלי השכלה פורמלית של מוסדות אקדמיים, כל זאת מלמידה עצמאית שלו ("האוניברסיטה של החיים" זה ביטוי קצת מרגיז...אז חסכתי מכם).

הוא גידל אותנו לאהבת המולדת (זה היה כל כך בדמנו שאני, ברוב פעירותי, ממש בכיתי בפעם הראשונה שהצדעתי לדגל ולהמנון כשהפכתי להיות קצינה צעירה), לאהבת אדם, לתשוקת לימודים, ליושר פנימי ומוסר בלתי מתפשרים.

הוא נלחם בקשיים שהעולם זימן לנו ועשה הכל כדי לגדל אותנו בצמר גפן מתוק וורוד, הוא הקריב את עצמו ואת נשמתו כדי שנגדל להיות כפי שאנחנו היום ואני שמחה שהוא גאה. אני חיה כדי לגרום לו להתגאות.

אין אנשים כאלה.

וכל הפוסט הזה נכתב כי הרחתי היום במקרה ריח של מרק תימני שזרק אותי 25 שנה לאחור למרק התימני שסבתא שלי הייתה מבשלת לנו.

פוסט על האימא המופלאה שלי ייכתב בנפרד.