לבסוף, מה שנותר לו הם רק זיכרונות טובים של אישה אוהבת. אישה שאמנם השכילה לראות אותו מהרגע הראשון שבו שמעה את קולו הברור, כאחת היודעת היטב כי אכן יש כאן אדם יקר. ולכן כשידיו באות אליה היא אינה מסרבת, ובמקום לדחות אותו היא דווקא מעודדת אותו ונותנת לו את כף ידה. וכבר מהפגישה הראשונה היא אמרה, אינני מבינה כיצד היא נתנה לך ללכת? וככל שהיא ידעה את יופיו הוא הפך להיות טוב יותר בעיניה, ודי היה במשפט קצרצר אבל כן כדי להציל את הניצוץ שכמעט כבה בו, לגעת בשפתיו בזהירות ולומר בהתפעלות, אתה אדם מדהים. חלילה היא לא השתמשה בזאת לפתות אותו, אלא אמרה זאת דווקא משום שנמשכה אל האנרגיה שקיננה בו, ובמקום לנווט את צעדיה בזהירות היא חיפשה סימנים מחזקים להמשיך במסעה. ואכן לא לקח זמן רב לדעת שכאן יש עסק רציני עם אדם היודע מהי אהבה. היא כבר ידעה כי איננה יכולה לעמוד בפיתוי עוד, ולכן מיהרה לחלץ אותו מחולצתו ולומר לו בקול חגיגי אתה פיקאסו שלי. אני אוהבת לראות כיצד אתה חותך את הבצל, הכריזה בעודה מביטה בו בהערצה כשהוא בישל לה ארוחה חגיגית. ורק לאחר שהדג האדמדם הונח על הריזוטו הריחני ואת שפתות הקערית המוכתמות הוא הספיג בסבלנות במגבת, רק אז היא אמרה חם כאן, והתפשטה.