מכתב שלא נשלח... עדיין
אהובה שלי,
כמה מילים על הכל. עלייך. עלי. על החיים. תובנות של אהבה. הדבר הכי יקר שיכולתי לתת למישהו ואין ראוייה לכך יותר...ממך.
הדברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר, לאנשים היודעים להפיק את המירב מהדרך בה הדברים מסתדרים...
אני יודעת שזה יישמע לך מוזר. בעיקר לך. אבל את התובנה הזו, למדתי ממך. דווקא ממך.
לא יכולה להצביע בדיוק על רגע מדוייק בו זה קרה, או על נקודה ספציפית, אני רק יודעת בוודאות שאת האחראית לך. כן כן, עם כל השלומיאליות שלך. את.
אין לך מושג, איזו מתנה ענקית זו, התובנה הזו. אין לך מושג, כמה עידוד יש במחשבה הזו, שגורמת לי תמיד לדעת, שכל דלת שנטרקת לי, משמע, שההוא מלמעלה, פשוט מצביע לי על דלת אחרת, טובה יותר, שתפתח, ככל הנראה, עוד קצת, בהמשך הדרך. אין לך מושג, כמה שימחה אחת, מחברה אחת, מפיגה מאה מִינִים של צער.
בשנה האחרונה אני מוצאת את עצמי הולכת במסלול קצת חדש לי, לטוב ולרע. למען ההגינות, אני חייבת לציין, שעברתי מעט תלאות וייסורים יחסית. אלוהים ושות' האכילו אותי אומנם מרורים לעיתים, אבל גם נתנו לי מדובשם. הם גם הקפידו לתת את המרורים בכפית ואילו...את הדבש...במצקת. חלקו הלא מבוטל של הדבש הזה...ילדתי...זו את.
אין לי מושג מה טוב עשיתי בחיי ולמי עשיתי אותו, על כי, למרות הכל, זכיתי בך.
לעיתים אני חושבת, שאין בעולם הזה, אף אדם, הראוי שתהיה לו חברת אמת כמוך ולו רק מהסיבה, שאין בעולם הזה אף אדם, שיכול להשיב לך כגמולך, או אף להתקרב לכך.
אילו היה באפשרותי לתת לך רק דבר אחד, הייתי נותנת לך את היכולת לראות את עצמך, כפי שאחרים רואים אותך, אולי אז, היית נוכחת לדעת, כמה את אדם נדיר ומיוחד.
ביומיום הפראי שלנו, דומה כי איני מוצאת אף פעם, את הרגע שיהיה אינטימי מספיק, אבל מביך פחות, על מנת לומר לך מה אני מרגישה, על מנת להודות לך על כל מה שאני מקבלת ממך. על הקטן ועל הענק. על הברור מאליו, לכאורה ועל המפתיע ביותר. על הכל. עלייך. לעיתים...אני אפילו מרגישה שאני חיה קצת, דרך עינייך, הצעירות משלי, נטולות הדאגה ההורית, שעיני כבר לא יכולות להסיר מעליהן. חיה קצת דרכך ונהנית מכל רגע. נהנית כל כך גם להביט בך.
תקופה לא קלה עוברת עלייך לאחרונה. ברגעים של הומור שחור קראת לעצמך איוב...
אני מחייכת. אנחנו טובות בהומור שחור יחד. ביננו? אם לא נדע לצחוק על זה, נמות מזה, זו הגישה לא?
אבל....חשבתי על הכל, ו....את יודעת מה...למעשה החיים די פשוטים פתאום. דומה כי אנחנו הם אלו המתעקשים לסבך אותם. הלא אנחנו לא חייבים לקחת על עצמנו את האחריות שהכל יתנהל כשורה.
הדברים הגדולים באמת הלא יתרחשו מאליהם. השמש תזרח ותשקע, הכוכבים (תרתי משמע בכל רגע שנבחר יש לנו את הזכות המופלאה להתחיל מחדש, כשרע לנו, תמיד נוכל לבחור לקום וללכת. איפה שינעם לנו, תמיד נוכל לבחור ולהישאר.
הכל מותר יפה שלי. איזו תחושה נהדרת.
מותר לצייר בכל צבע שנבחר, מותר לצאת מהקווים. מותר לתלות אח"כ את הציור על המקרר, או להעיף אותו לקיבינימאט ולהתחיל מחדש על דף חלק לגמרי.
טיפשי לחשוש ממשהו שהוא כל כך זמני כמו היום! טיפשי לחשוש ממשהו שהוא כל כך זמני כמו היום! טיפשי לחשוש ממשהו שהוא כל כך זמני כמו היום!
את מבינה כמה זה מְפַשֶט הכל?
לא לתת לאתמול לכלות את היום, להשאיר למחר את המחר. לחשוב על אתמול בלי חרטה ועל המחר בלי פחד. והיום? היום הוא זמני. כמה טיפשי לחשוש ממנו, כבר אמרנו לא?
אהובה שלי, בכל פעם, כשתרצי לבכות, אל תפחדי. התקשרי אלי. איני מבטיחה שאצליח לגרום לך לצחוק (למרות, שאת חייבת להודות שאני מצחיקה בטירוף...
מקווה שאת יודעת, שעבורי, אין כמוך, לא הייתה, לא תהייה. את קסם. מתנה מופלאה.
אוהבת אותך.
המון. תמיד. הכי.
טל. |
) יודעים אחד אחד את מקומם בשמיים ואם נזכור להוקיר תודה, תמיד גם יהיה לידנו חבר או שניים במסע החיים ההזוי הזה. 
), אני כן מבטיחה, שאם יהא זה הפתרון היחיד, יהיה קל יותר, לבכות ביחד.