היום לפני 28 שנים בדיוק, ב-27 בינואר 1985, היתה לי הזכות הגדולה והמרגשת, שאולי אז לא קלטתי את משמעותה ועוצמתה, להיות שותפה לאירגון כנס רב משתתפים של ניצולי אושוויץ אשר באותו תאריך ציינו 40 שנה לשיחרור אושוויץ על ידי הצבא האדום.

 המחנה הוקם במאי 1940 בשטחו של מחנה צבאי פולני לשעבר. במרס 1942 החלו לפעול בו תאי הגזים. עד שחרורו בינואר 1945 הגיעו אליו לפחות 1.3 מיליון אסירים, אשר כ-90% מהם נרצחו בתאי הגזים עם הגעתם למקום.

בעוד שנתיים ימלאו 70 שנה לשיחרור אושוויץ. כמה עוד ישארו בחיים כדי לספר אם לא נמשיך להעביר את ההיסטוריה - העובדות, המסרים והלקחים.אבל, למרבה הצער, השיח הציבורי אינו רב מספיק , למרות שמשלחות הנוער לפולין כבר הפכו לשיגרה. ניצולי השואה נדחקים לקרן זוית ולמקום שולי מאד.

שנתיים וחצי מאותו תאריך, באוגוסט 1987,  עמדתי בפתחו של השער עליו כתוב : "ארבייט מאכט פריי". 25 שנים חלפו מאז, והצמרמורת שבה אלי בכל פעם שאני נזכרת במראות,בצמות הגזוזות של ילדות קטנות, בפיג'מות הפסים, בדרגשי העץ הצפופים עליהם ישנו אם בכלל, ובריח של תאי הגזים שהמשיך לרדוף אותנו גם אם כבר נמוג באבק השנים;  בכל המראות שהדירו שינה מעיני עוד ימים רבים לאחר מכן. ובעיקר, אני נזכרת בחנות המזכרות בכניסה שמכרה כובעי קסקט עם סמל המחנה הידוע לשימצה , ובסיכות דש לבגד עם הלוגו הזה שאלהים יודע מי מסוגל לענוד כאלה...

הייתי אולי קצת צעירה מכדי להבין את עוצמת הדברים, הגם שאני דור שני לניצולי שואה. את המיטענים הריגשיים העמוקים, את הנוקשות, הנחישות והדבקות במטרה, של חלק מהאנשים, שאלמלא היתה טבועה בהם לא היו שורדים,  זוכרת את עבודת ההכנה המרגשת, את תחקיר  הרקע שגרם לא אחת ללב להחסיר פעימה, כדי לאתר ניצולים, את ההתמודדות עם תגובות קשות שלעיתים אולי לא הייתי בשלה כדי להכיל אותן.

ויותר מכל אני זוכרת את העיניים של האורחים שלנו שהגיעו לבושים בהידור, אל  לכולם היה מכנה משותף אחד לפחות - המספר הכחול.

בליבי נשארו חברי  תזמורת הסלוניקאים, שניגנה באושוויץ וכך ניצלו חייהם של חבריה.  גם אז, במיפגש בביתם של חיים ואסתר רפאל בבת ים , הם שרו ואני לא יכולתי שלא להתפעל מתעצומות הנפש לשרוד את הזוועה ולשיר . 

ד"ר ז'ק סטרומזה , המכונה "הכנר מאושוויץ", הלך לעולמו לפני שנתיים בגיל 97. הכינוי ניתן לו כיוון שחייו ניצלו בזכות כישרון הנגינה שלו, שהפך אותו לכנר הראשון בתזמורת מחנה ההשמדה,  שליוותה בנגינה את האסירים בדרכם למחנות העבודה.

חיים רפאל, המוכר לרבים בזכות המעדניה  בלוינסקי, שהפכה למוסד מוכר ברבות הימים, אך החלה  כחנות מכולת, שהקים יחד עם אשתו אסתר,  והמביאה ניחוחות וטעמים של מטעמי הבלקן.

וכך כתב בספרו:

"קצין אס-אס ניסה לנגן במפוחית פה ללא הצלחה. ניגשתי אליו וביקשתי ממנו שייתן לי את הכלי לנגן בו. הוא נתן לי אותו וניגנתי לו את "לילי מרלן"... שעה שניגנתי הכו את אבי ואני הפסקתי לנגן. הקצין שאל אותי למה הפסקתי. אמרתי לו שמכים את אבי. מיד הורה להפסיק להכותו. אבי לא האמין בנס שקרה לו, ואמר לי 'הייתכן שהמשרוקית הזו הצילה אותנו?'" (חיים רפאל, שירת חיים, ע' 49-50).

לילי קופצקי, אסירת אושוויץ ומזכירתם של ראשי מחנה ההשמדה לשעבר, הקדישה את כל חייה לאיתור הפושעים ולהחדרת תודעת השואה לנוער.היתה  ידועה בכינויה: "ביאטה קלרספלד הישראלית", אף כי את מבצעיה קיימה תמיד הרחק מאור הזרקורים. במקרים רבים זייפה, ביוזמתה ותוך סיכון-חייה, פרטים אישיים בכרטסת, כדי להציל בכך חיי-אדם. כאשר נודע לה, למשל, כי נדרשים בעלי מקצוע מסויים במחנה - היא היתה נוהגת לזייף, בהתאם, את הסעיף "מקצוע" בכרטיסיהם של אסירים יהודים.

שִׁמְעוֹן וִיזנְטל ,אורח מרגש בכנס שלא האמנתי אז שאני רואה אותו במו עיני, נודע כ"צייד נאצים", היה אדריכל יהודי ניצול השואה שהקדיש את חייו לאיסוף ותיעוד מידע על אודות פושעי מלחמה נאצים במטרה להביאם לדין. הוא הצליח להביא לדין יותר מ-1,100 פושעי מלחמה האחראים לרציחות המוניות.

וזוהי רק טיפה בים החוויות המרגשות עד דמעות שאילמלא שמעתי אותן מפיהם של אנשים שהיו שם מי היה מאמין שקרו. ועד היום אני לעיתים לא מבינה את ההישרדות המדהימה הזו של רבים מהם. 

שנים רבות אני שואלת את עצמי איך עשו זאת.

אבא שלי שהיה ניצול רכבת המוות ושרד את הפוגרום ביאסי (1941) כעלם צעיר, שילם את המחיר באיכות חיים נפשית וריגשית. אמא שלי שעברה את השואה כילדה קטנה גדלה שנים אחדות ללא אבא, עד שחזר הביתה .

דודה שלי נורתה למוות בגבה. אחות של סבתא שלי הלכה לאיבוד ביער עבות, לעולמי עד.

את אשתו של דוד אחר הוציאו להורג בחצר הבית יחד עם ילדיה, לעיניו. מאוחר יותר הקים משפחה חדשה בישראל.

וזוהי רשימה חלקית מאד באשר למשפחה שלי.

28 שנים חלפו.  מצבם של ניצולים רבים בישראל מוסיף להיות עגום: מפילוח הפניות לארגון לתת והקרן לרווחת ניצולי השואה בישראל עולה כי כל ניצול שואה רביעי בישראל עני, עד כדי פת לחם. כיום חיים בישראל כ-200 אלף ניצולי שואה, מתוכם כ-70% נשים. עוד עולה מהנתונים כי הגיל הממוצע של ניצול שואה הוא 84.

ואני שואלת את עצמי אם היה מדובר באבא או אמא של שר בממשלה מה היה קורה אז ? ...

אסור לשכוח. חייבים תמיד להיות ערים להתפתחויות  הפוליטיות-החברתיות ולעובדה כי ניאו-נאציזם לא פס מן העולם...

סדרה חדשה על ניאו-נאצים בבוסטון מעוררת התנגדות

הסדרה, שאחד ממפיקיה הוא רוברט דה נירו, תיקרא "הרייך הרביעי"

ואילו אני, שגרמנית היא השפה הראשונה שדיברתי ,חיה בקונפליקט מתמיד, כי 

עוגיות לב, כוכב וירח טעימות יותר בגרמנית - על הקונפליקט הפרטי שלי עם השפה ...

ד"ר ז'ק סטרומזה ז"ל מספר על אושוויץ, על התזמורת, על החיים שם ועל אלה שאחרי

השנה, ט"ו בשבט - חג האילנות, הפריחה והצמיחה חל יום אחד לפני ה-27 בינואר.

אולי זה ציני ואולי אירוני ואולי כי אלה הם החיים  - לצמוח מחדש וגם אם מאפר ועפר. אני בוחרת להביא כאן את אחד הצילומים שלי האהובים עלי במיוחד - שקדיה במלוא הדרה באיזור מודיעין