כותרות TheMarker >
    ';

    שחרור מחינוך עדרי וחזרה לאני האותנטי

    ניוטון וחוקי התנועה של גופים: "כל גוף יתמיד במצבו כל עוד לא פועל עליו כוח חיצוני". "כל גוף הפועל עליו כוח חיצוני משנה את מהירותו ביחס לכוח: "לכל פעולה קיימת תגובה הנגדית לה בכיוונה ושווה לה בעצמתה". זה הדגם כשלא שועטים עם העדר ומיישרים איתו קו.

    טיפוח האופי והאישיות חשובים יותר מפיתוח השכלה ואינטליגנציה

    46 תגובות   יום שני, 28/1/13, 15:51

     

    בתי הספר וגני הילדים מכינים את התלמידים לחיים  על ידי טיפוח המיומנויות הקוגניטיביות, ההשכלה והחתירה להישגיות שלהם. אולם, הפרדיגמה כיום מוכיחה שעיצוב זהות אישית, פיתוח כישורי חיים וטיפוח מידות האופי של הילדים חשובים יותר. ללא טיפוח האינדיבידואל הייחודי בכל ילד, ותווך בינו לבין הצביון החברתי והרוח התרבותית עלול להיווצר מתח בין ההיבט הפרסונלי להיבט החברתי. כדי לפתור את המתח על ההורים, בתי הספר והגנים, בנוסף לטיפוח היכולות הקוגניטיביות והחינוך הקהילתי, ליצור סביבה חינוכית שתפתח את אישיות התלמידים והאופי שלהם.

    החינוך הוא מסע המתחיל בתא המשפחתי וממשיך במסגרות הציבוריות. מסע זה מתווה את ערוץ עשייתנו ומשרטט את מפת חיינו המציגה מחד את המיומנויות הקוגניטיביות שלנו – זיכרון, אסטרטגיות חשיבה, קשב, תפיסה ואינטליגנציה, המסייעות לנו לרכוש השכלה וידע, ומאידך את המיומנויות הלא קוגניטיביות שלנו – ניהול רגשות, דחיית סיפוקים, מוטיבציה ואינטליגנציה רגשית התורמות להיותנו בעלי יכולת להתמודד עם כישלונות, להתמקד במטרה בעקביות ובנחישות, ולהפגין סובלנות, חמלה ואהבה  לשונה. כישורי החיים והמיומנות הלא הקוגניטיבית מסייעים לנו לחיות חיים ראויים, מספקים ומאושרים.

    הורים מגוננים ובתי ספר המרפדים את הדרך למניעת כישלונות ותחושת אי נוחות וסבל, אינם מאפשרים לילדים  ללמוד מהכישלון, להתקדם ממנו ולבנות אופי כדי להתמודד עם אתגרי החיים. הילדים הזוכים להגנת יתר מהוריהם  מחמיצים את היכולת למנף קשיים והם יהפכו לבוגרים שייכשלו בטווח הארוך ויהפכו לבעלי תוכן פנימי קטן, נרקיסיסטיים וחייהם יהיו ללא מטרה וללא ערך. כדי שהאתגר יהפוך ללמידה והפינוק לא יהיה על חשבון התהוות האופי על המבוגרים האחראים לעמוד כמו מראה מול הילדים, לדבר אליהם בגובה העיניים ולעזור להם לחשוב, להיות מודעים לטעויות, ללמד אותם לקחת אחריות לתקן ולהשתפר. חינוך לכישורי חיים תורם לפיתוח שריר מיומנות היכולת להתמודד עם מכשולים תוך חיבור לביטחון, למשמעת העצמית ולתחושת המחויבות, ומצמיח אנשים מאושרים, אחראים ואמפטיים.  

    בניית האופי של הילד מגיל צעיר תשפיע על עתידו, ולכן על ההורים לחנך לערכים, אמפטיה ואינטליגנציה רגשית. כיום ההורים חוטאים בגידול וחינוך ילדיהם המאופיינים בדלות המיומנויות שאינן קוגניטיביות - כי החינוך שלהם מושתת על ברכי החומרנות ומטרות חיצוניות תוך הזנחת הבניית כישורי חיים ואישיות. עתידם התעסוקתי של ילדיהם עלול להיתקל בקשיים מכיוון וארגונים מתפתחים וצומחים מקבלים לשורותיהם עובדים בעלי אישיות היכולים להיות מזוהים עם ערכי הארגון ושייצגו אותו על פי הפרופיל האישיותי שלהם בכל אינטראקציה חברתית. כן, גיוס העובדים לחברות כיום נעשה על פי ערכי האיך: איך אישיות המועמדים ואיך יכולותיהם יירתמו לקידום הארגון ולהצמחתו, איך חיזוק החברה כמותג יושפע  מנאמנותם ויכולת היצירתית של העובדים .

    לפיכך, חינוך המעודד פיתוח אישיות ואופי באמצעות חווית לימוד עצמי ומימוש חזון אישי בדרך מיטבית, יסיר את מסיכת האגו המסתירה אומללות וחיים ריקים, יצמיח את היכולת להיות פעילים בחברה ולתרום לקידומה, ויוביל להגשמה עצמית ולהישגים.

     

    באישון:

    הרקליטס: האישיות היא הגורל

    דרג את התוכן:

      תגובות (46)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/8/13 22:27:
      האישיות היא הגורל
        2/8/13 14:55:

       

      כיצד מטפחים האופי והאישיות 

       

       

      ראו: בתי-ספר דמוקרטיים   

      http://www.sudval.org/  

       

        2/8/13 14:48:

       

       

      כיצד מטפים האופי והאישיות 

       

       

      "אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.   


      ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה -- אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

      ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

      למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

      אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

      כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

      שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

      דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

      החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

      זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

      הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

      בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

       

       

      ראו: בתי-ספר דמוקרטיים  

       

        23/4/13 11:32:

       

       

      גילה

       

      שום דבר לא חשוב יותר או פחות משום דבר אחר ! 

       

      מה שכן, צריך חופש, כדי שנוכל לבחור: חופש לימוד, חופש בחירה *, חופש הערכה: הערכה עצמית, החופש בקביעת  ה ש ק פ ת ך  ביחס  ל י כ וֹ ל ת ך. 

       

       

      החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !  


      בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסאלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.

      ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים -- אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

      אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" ** היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

      התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת -- וגם לאלימות -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

      נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר -- למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי-הספר הדמוקרטיים, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.  

      בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

       

       

      -----------------

      * לדאבוננו, למעשה כל בתי-הספר היום בוחרים להכחיש שלתלמידים יש אחריות אישית למעשיהם, אפילו בזמן שהמנהיגים של בתי-הספר האלה משלמים מס שפתיים למושג. ההכחשה היא משולשת: בתי-הספר אינם מאפשרים לתלמידים לבחור את דרך פעולתם במלואה; הם אינם מאפשרים לתלמידים לצאת לדרך, לאחר שנבחרה; ואינם מאפשרים לתלמידים לשאת בתוצאות הבחירה, ברגע שנעשתה ובתוצאות הפעולה ברגע שבוצעה. חופש בחירה, חופש פעולה, חופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה – אלה הם שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית. 

       

       

      כל בתי הספר, למעט בתי-הספר הדמוקרטיים, בהם שלשת מרכיבי החופש פורחים. האחריות קיימת אצל כל אחד.  האחריות היא אוניברסלית, תמיד-נוכחת, אמתית. אם יש לך ספקות, בואי ותתרשמי בבית-הספר. תביטי בתלמידים בפעולה. תלמדי את מערכת השיפוט. תהיי נוכחת בסיום הלימודים, בו על התלמיד לשכנע את עמיתיו שהוא מוכן להיות אחראי על עצמו בקהילה בכללותה, בדיוק כפי שהוא היה בבית-הספר.

       

       

      ** ראו: דו"ח ועדת הררי, בראשותו של פרופ' חיים הררי - "מחר 98" (שימו-לב, שנת  1998 !!).

       

        28/3/13 10:56:

       

       

      גילה סטחי היקרה,

      שאלת את עצמך פעם: 

      מדוע ללכת לבית הספר?


      לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.


      היסודות האינטלקטואליים 


      המשפט הראשון אשר צץ בראשנו הוא: "הולכים לבית-הספר כדי ללמוד". זו המטרה האינטלקטואלית. היא באה לפני כל האחרות. עד כדי כך, ש"לקבל חינוך" מתפרש כ"ללמוד" --  צר במקצת, כמובן, אולם מבהיר את העדיפויות.


      אם כן מדוע אנשים אינם לומדים יותר בבתי-הספר היום? מדוע כל התלונות? מדוע ההוצאות הנראות כאין-סופיות רק כדי לטחון מים, שלא לדבר על התקדמות? 


      התשובה היא פשוטה עד כדי מבוכה. בתי-ספר היום הם מוסדות בהם "ללמוד" מתפרש כ"ללמד אותך". רוצים שהאנשים ילמדו? תלמדו אותם! רוצים שילמדו עוד? תלמדו אותם עוד! ועוד! תעבידו אותם קשה יותר. תתרגלו אותם זמן ארוך יותר.


      אולם למידה היא תהליך שאתה עושה, לא תהליך אשר עושים לך! זה נכון לגבי כולם. זה בסיסי.


      מה מביא את האנשים ללמוד? מצחיק שמישהו ישאל. לפני יותר מאלפיים שנה, אריסטוטלס פתח את ספרו החשוב ביותר עם התשובה המקובלת באופן אוניברסלי: "בני אנוש הם סקרנים מטבעם". דקרט העמיד את זה אחרת במקצת, גם בתחילת עבודתו החשובה ביותר: "אני חושב, לכן אני קיים".ללמוד,לחשוב,להשתמש בשכלך בצורה פעילה -- זו המהות להיות בן-אנוש. זה טבעי.


      טבעי יותר אפילו מהדחפים הכבירים -- רעב, צמא, מין. כאשר הנך שקוע במשהו -- מילת המפתח היא "שקוע" -- הנך שוכח את כל הדחפים האחרים עד שהם מכניעים אותך. אפילו חולדות עושות זאת, כפי שהוכח כבר לפני זמן רב.


      מי היה חושב לאלץ אנשים לאכול, או לשתות או לעשות מין? (אינני מדבר, כמובן, על אנשים אשר לוקים באי-יכולת מסוימת שמשפיעה על הדחפים שלהם; כמו כן דבר ממה שאני כותב פה על החינוך איננו מכוון להתאים לאנשים בעלי מגבלה ו/או פגם שכלי כלשהו אשר אפשר ויש צורך לטפל בהם באופן מיוחד, בדרכי הפרקטיקה הרפואית). איש איננו דוחף את הפרצופים של האנשים לתוך קערות אוכל, כל שעה מידי שעה, על מנת להבטיח שיאכלו; איש אינו כולא אנשים עם בן/בת זוגם, שמונה פעמים ביום על מנת להבטיח את הזדווגותם.


      האם זה נשמע מגוחך? אז עד כמה יותר מגוחך הוא, לנסות להכריח אנשים לעשות מה שמעל לכל דבר אחר בא להם בצורה הטבעית ביותר! וכל אחד יודע עד כמה נפוצה ברבים היא הסקרנות המכניעה זו. כל הספרים על גידול ילדים מאריכים בהוראות להורים כיצד להחזיק את הילדים רחוקים מדברים -- במיוחד מרגע שהם ניידים. אין אנו נוהגים לדחוף את בני השנה שלנו לחקור. להפך, אנו מושכים לעצמנו בשערות כאשר הם הורסים לנו את הבית, אנו  מחפשים דרכים לרתום אותם, לכלוא אותם ב"לולים". וככל שהם יותר מבוגרים, ביותר קלקלות הם מעורבים. האם אי-פעם התעסקת עם ילד בן עשר? עם מתבגר?


      אנשים הולכים לבית-הספר ללמוד. על מנת ללמוד, יש להניח להם לנפשם ולתת להם זמן. כאשר הם זקוקים  לעזרה, יש להעניק להם אותה, אם אנחנו רוצים שהלמידה תתנהל בקצב הטבעי שלה. אולם אל תטעה: אם מישהו נחוש ללמוד, הוא יתגבר על כל מכשול וילמד למרות הכל, לכן אינך חייב לסייע. סיוע רק מזרז במקצת את התהליך. להתגבר על מכשולים היא אחת הפעילויות העיקריות של הלמידה. זה לא מזיק להשאיר כמה מהם.


      אולם אם אתה מפריע לבן-אדם, אם הנך עומד על כך שהוא יפסיק את הלמידה הטבעית שלו ובמקומה יעשה מה שאתה רוצה שהוא יעשה, בין 9:00 בבוקר עד 9:50 ובין 10:00 בבוקר לבין 10:50 וכן הלאה, לא רק שהוא לא ילמד מה שהוא משתוקק ללמוד, אלא שהוא גם ישנא  אותך, הוא ישנא את מה שהנך מאלץ אותו לעשות, ויאבד כל חשק ללמוד, לפחות באופן זמני.


      כל פעם שהנך חושב על שיעור באחד מבתי-הספר אי-שם, תדמיין לעצמך את המורה דוחף תרד וחלב וגזר ונבטים (כל הדברים הטובים האלה) לתוך גרונו של כל אחד מתלמידיו עם משחולת ענקית. 


      בית-הספר עליו אני מדבר נותן לתלמידיו להיות. נקודה. בלי אוליים. בלי יוצאים מן הכלל. המבוגרים מסייעים אם הם יכולים כאשר הם מתבקשים לעשות כן. אולם לעולם אינם מפריעים בדרכם. אנשים הולכים לבית הספר קודם כל כדי ללמוד. וזה מה שהם צריכים לעשות, כל יום, כל היום.


      היסודות של הנטיות-התעסוקתיות 


      הבאה בתור אחרי ה"למידה", היא תמיד השגרה החיונית של ללכת לבתי-הספר.כאשר מגיעים לזה, לרוב האנשים בכלל לא אכפת מה וכמה לומדים הם וילדיהם בבית-הספר, כל זמן שהם מסוגלים לרכוש מקצוע מוצלח -- לקבל עבודה טובה. פירוש הדבר כסף, מעמד, קידום. ככל שיותר טובה העבודה אשר השגת, יותר טוב היה בית-הספר אליו הלכת.


      זו הסיבה מדוע פיליפס-אנדובר, או הרווארד, מדורגים כה גבוה. בוגרי הרווארד מתחילים גבוה במעלה הסולם בכל מקצוע. הם אסירי תודה, וכאשר הם הופכים למבוגרים הם מנציחים זאת בזה שהם מעניקים לבוגרי הרווארד החדשים, אשר מועסקים אצלם בעבודה, את הטוב ביותר אשר יש להם להציע; וכן נותנים תרומות גדולות להרווארד. אותו הדבר קורה עם ייל, דרמות, וכל האחרות.


      אם כן לאיזה סוג בית-ספר יש אפשרות, היום, בתחילת המאה העשרים ואחת, להכין סטודנט בצורה הטובה ביותר לקריירה טובה?


      למעשה אין אנו צריכים להיאבק בתשובה. כולם כותבים על כך. זהו העידן שלאחר התעשייה. עידן האינפורמציה. עידן השירותים. עידן הדמיון, היצירתיות ויזום מפעלים. העתיד שייך לאנשים אשר יכולים למתוח את מוחותיהם: לטפל, לצקת, לעצב, לארגן, לשחק עם חומר חדש, עם חומר ישן, עם רעיונות חדשים, עם רעיונות ישנים, עם עובדות חדשות, עם עובדות ישנות.


      פעילויות מסוג אלה אינן מתרחשות בבית-הספר הממוצע אפילו על בסיס של פעילות מחוץ-לתכנית-הלימודים. שלא לדבר על יום הלימודים כולו. 


      בית-הספר עליו אני מדבר, פעילויות אלה הן, במובן מסוים, תכנית הלימודים כולה.


      האם זה נשמע בלתי אפשרי? אולי לאוזן הבלתי-מאומנת. אולם ההיסטוריה והניסיון הם לצידנו. אחרת כיצד אפשר להסביר את העובדה שכל בוגרי בית ספר זה, ללא יוצא מן הכלל, אשר רצו להמשיך לאוניברסיטה וללימודי מוסמכים, תמיד התקבלו, בדרך כלל לבתי-הספר אשר היו בחירתם הראשונה? בלי תעתיקים, בלי תעודות הישגים, בלי דיווחים, בלי המלצות בית-הספר בעל פה או בכתב. מה פקידי קבלת-התלמידים ראו בתלמידים האלה? מדוע הם קיבלו אותם? -- לעתים, חטפו אותם? מדוע מנהלים מיומנים אלה המתבוססים בציונים גבוהים, מכתבים לוהטים ממורים, תוצאות מבחני-כניסה הגבוהות -- מדוע קיבלו את בוגרי בית ספר זה?


      כמובן שהנך יודע את התשובה, אפילו שקשה להודות בכך; זה כל כך בניגוד למקובל. אנשי המקצוע המיומנים האלה ראו בתלמידים שלבית ספר זה נפשות מבריקות, ערניות. בטוחות ויצירתיות. חלומו של כל בית-ספר מתקדם. 


      רישום ההישגים מדבר בעד עצמו. התלמידים של בית ספר זה נמצאים במגוון ענקי של מקצועות (או בתי-ספר, במקרה של בוגרים שסיימו לאחרונה) ומשלחות יד. הם רופאים, רקדנים, מוזיקאים, אנשי עסקים, אמנים, מדענים, סופרים, מכונאי רכב, נגרים . . .  אין צורך להמשיך. הנך יכול לפגוש אותם אם רצונך בכך. 


      אם מישהו היה בא אלי היום והיה אומר, בפשטות: "לאיזה בית-ספר עלי לשלוח את ילדי אם ברצוני להבטיח שהוא יקבל את ההזמנות הטובה ביותר לקידום מקצועי בתחום בחירתו?" ללא היסוס כלשהו הייתי משיב לו, "הטוב ביותר למטרה זו הוא בית הספר עליו אני מדבר ". אבוי, לעת עתה הוא האחד והיחיד, אשר עושה את העבודה עם מבט צופה לעתיד.


      עד כמה שנוגע לנטייה-התעסוקתית, בית-הספר עליו אני מדבר פגש חזיתית אתהלם העתיד והתגבר עליו. אין עוד צורך להיות שקוע ביון העבר.


      היסודות המוסריים   


      כעת אנחנו מגיעים לנושא רגיש. על בתי-הספר להפיק אנשים טובים. זה כל כך מובן מאליו כמו -- אימא ועוגת תפוחים.  כמובן, אין אנו רוצים שבתי-ספר יפיקו אנשים רעים. כיצד להפיק אנשים טובים? ופה הקושי. הייתי מעז לומר שלמעשה איש איננו יודע את התשובה, לפחות ממה שאני רואה מסביבי. אולם לפחות אנחנו יודעים משהו על הנושא.  אנחנו יודעים, וידענו (שוב פעם) משכבר הימים. המרכיב החיוני לעשייה המוסרית; המרכיב אשר בלעדיו המעשים הם נטולי-מוסרבמקרה הטוב, ובלתי-מוסריים במקרה הגרוע,


      המרכיב הוא אחריות אישית


      כל התנהגות מוסרית טומנת בחובה הנחה קודמת זו. על מנת להיות מוסרי עליך להיות מסוגל לבחור מסלול איזשהו ולקבל על עצמך אחריות מלאה על הבחירה ועל תוצאותיה. אינך יכול לטעון שהנך כלי סביל בידי הגורל, בידי אלוהים, בידי אנשים אחרים, בידי כוח עליון; טיעון כזה הופך מיד את כל ההבדלים בין טוב לרע לריקים מתוכן וחסרי משמעות.  החומר אשר קיבל צורה של הכד היפה ביותר בעולם איננו יכול לטעון לסגולה.


      תורת המוסר מתחילה בהנחה שאדם אחראי למעשיו. זה דבר נתון. בתי-ספר אינםיכולים לשנות זאת או להפחית ממנו.  בתי-ספר יכולים, לעומת זאת, להכיר בדבר או להכחישו.


      לדאבוננו, למעשה כל בתי-הספר היום בוחרים להכחיש שלתלמידים יש אחריות אישית למעשיהם, אפילו בזמן שהמנהיגים של בתי-הספר האלה משלמים מס שפתיים למושג. ההכחשה היא משולשת: בתי-הספר אינם מאפשרים לתלמידים לבחור את דרך פעולתם במלואה;  הם אינם מאפשרים לתלמידים לצאת לדרך, לאחר שנבחרה; ואינם מאפשרים לתלמידים לשאת בתוצאות הבחירה, ברגע שנעשתה ובתוצאות הפעולה ברגע שבוצעה. חופש בחירה, חופש פעולה, חופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה  אלה הם שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית.


      זה לא חדש שבית-הספר מגביל, כעניין של מדיניות בסיסית, את חופש הבחירה והפעולה. אולם האם זה מפתיע אותך שבית-הספר מגביל את החופש לשאת בתוצאות של מעשינו? אין זה צריך להפתיעך. זה הפך להיות עקרון של החינוך המודרני שנפש התלמיד ניזוקה במידה והיא מוכה על ידי שתי הרעות החולות:הצרה והכישלון. "הצלחה מצמיחה הצלחה" היא השיבולת היום; עידוד, להקל על האדם המדוכא, למנוע כשלנות מאכזבים, הרשימה ארוכה. 


      אין זה פלא שבתי-הספר שלנו אינם מצטיינים בחינוכם המוסרי. הם מתרצים את כישלונותיהם באומרם שהחינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם. אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר?


      בחזרה לדברים הבסיסיים. בבית-הספר עליו אני מדבר שלשת מרכיבי החופש פורחים. האחריות קיימת אצל כל אחד.  האחריות היא אוניברסלית, תמיד-נוכחת, אמתית. אם יש לך ספקות, בוא ותתרשם בבית-הספר. תביט בתלמידים בפעולה. תלמד את מערכת השיפוט. תהיה נוכח בסיום הלימודים, בו על התלמיד לשכנע את עמיתיו שהוא מוכן להיות אחראי על עצמו בקהילה בכללותה, בדיוק כפי שהוא היה בבית-הספר.


      האם בית-הספר עליו אני מדבר מפיק אנשים טובים? חושבני שכן. וגם אנשים רעים. אולם גם הטובים וגם הרעים הפעילו אחריות אישית למעשיהם כל הזמן, והם מודעים לכך שהם חייבים בדין וחשבון מלא למעשיהם. זה מה שמבדיל אתבית-הספר עליו אני מדבר מהאחרים.


      היסודות החברתיים 


      לפני זמן מה הפך להיות אפנתי לבקש מבתי-הספר שלנו לדאוג לאיקלום החברתי של התלמידים. תלמדו אותם להסתדר. תשחררו את החברה שלנו מאנשים בלתי מתאימים ובלתי מסוגלים מבחינה חברתית על ידי כריתתה של הבעיה בניצניה, בבית-הספר. שאפתני? אולי. אולם, כמה רבים הם האנשים אשר נאבקו עם הדיווחים של בית-הספר על התאמתם והסתגלותם או חוסר התאמתם וחוסר הסתגלותם החברתית שלהם עצמם או של ילדיהם!  מוזר, הלא כן, כמה קשות אנשים דופקים לעתים את מה שהם עושים? אני מתכוון, לנסות שהאנשים יהיו חברתיים זה מספיק קשה;  אולם נראה שבתי-הספר באופן כמעט שיטתי יצרו דרכים להכשיל מטרה זו.


      קחו הפרדה גילית, לשם ההתחלה. איזה גאון הביט סביבו והעלה את הרעיון שלהפריד אנשים באופן חד לפי גילים הוא דבר בעל משמעות? האם הפרדה כזאת קיימת באופן טבעי היכן שהוא? בתעשייה, האם כל הפועלים בני ה-21 שנים עובדים בנפרד מבני ה-20 או מבני ה-23 שנים? בעסקים, האם ישנם חדרים נפרדים למנהלים בני 30 ולמנהלים בני 31 שנים? האם בני שנתיים מתבדלים מבני שנה ומבני שלש שנים במגרשי המשחקים? היכן, היכן עלי האדמות נברא הרעיון הזה? האם יש דבר המזיק יותר מבחינה חברתית מלהפריד ילדים לפי שנתונים במשך ארבע עשרה -- לעתים שמונה עשרה -- שנה?


      או קחו את ההפרדה לעתים תכופות לפי מין, אפילו בבתי-הספר של החינוך המעורב (בנים-בנות), למגוון פעילויות. או הפער העצום בין ילדים ומבוגרים (האם הבחנתם פעם כמה אוניברסלי הוא עבור ילדים שלא להביט על המבוגרים בעיניים?).


      וכעת הבה נציץ במצב החברתי אשר נוצר עבור ילדים בתוך קבוצת הגיל שלהם עצמם. אם בתי-הספר עושים לכמעט בלתי אפשרי לבן ה-12 שנה ליצור קשר באופן נורמלי ואנושי עם בני ה-11 שנה, בני ה-13 שנה, עם מבוגרים, וכד', מה בקשר לבני ה-12 שנה האחרים?


      אין לנו מזל כזה. צורת הקשר העיקרית והכמעט בלעדית אשר בתי-הספר מטפחים בין ילדים מאותה כיתה היא -- תחרות! תחרות עד כדי שחיטה. מסדר-הניקור הוא כולם עם כולם (מסדר הניקור - הדפוס הבסיסי של הארגון החברתי בתוך להקת עופות בו, כל עוף מנקר עוף אחר הנמוך בסולם בלי חשש ממעשה גמול, ונכנע לניקורו של עוף ממעמד גבוה יותר). מיהו טוב יותר ממי, מי יותר פיקח, מהיר, גבוה, נאה -- וכמובן מי יותר גרוע, טיפש, אטי, נמוך, מכוער.


      אם אי-פעם עוצבה שיטה ביעילות בכדי להפיק אנשים תחרותיים, נתעבים, חסרי- ביטחון, פרנואידים, בלתי מתאימים מבחינה חברתית, בתי-הספר הנוכחיים הצליחו בכך. 


      בחזרה לדברים הבסיסיים.


      בעולם המציאות, התכונה החברתית החשובה ביותר לחברה יציבה ובריאה היאשיתוף הפעולה. בעולם המציאות, צורת התחרות החשובה ביותר היא: נגד עצמך, נגד יעדים הנקבעים על ידי ועבור מישהו כדי שישיגם הוא בעצמו. בעולם המציאות, תחרות בין-אישית לשם התחרות עצמה, מוכרת באופן נרחב כמחוסרת-תכלית והרסנית -- כן, אפילו בחברות עסקיות גדולות ובספורט.


      בעולם המציאות, ובבית-הספר עליו אני מדבר (בית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי), שהוא  בית-ספר עבור עולם המציאות.

       

      היסודות הפוליטיים 


      אנחנו מקבלים כמובן מאליו שעל בתי-הספר לטפח אזרחות טובה. החינוך האוניברסלי, תמיד שמר על עין אחת פקוחה הממוקדת בחדות במטרה: לעשות מכולנו אזרחים טובים.


      כולנו יודעים מה המדינה מייצגת. העקרונות המנחים נרשמו, ושוכללו בהתמדה מאז.


      מדינה זו הנה (או לכל הפחות הייתה צריכה להיות) קהילייה דמוקרטית. אין מלך, אין מלכות, אין אצולה, אין היררכיה טבעית, אין רודן. ממשל של העםעל די העםעבור העם. בענייני מדיניות, שלטון הרובאין מיסוי ללא ייצוג.


      מדינה זו היא (או לכל הפחות הייתה צריכה להיות) מדינת חוק: אין סמכות שרירותית, אין ממשל גחמן (קפריזי) פעם נותן, פעם לוקח. צדק ראוי.


      מדינה זו היא (או לכל הפחות הייתה צריכה להיות) אנשים עם זכויות. זכויות טבעיות. זכויות כל כך יקרות לנו שאבות-האומה היו צריכים לסרב להקים את המדינה בלי חוקה, והיו צריכים לסרב לאשר את החוקה ללא מגילת-הזכויות מצורפת בכתב, ומיד.


      ביודענו כל זאת, היינו מצפים -- לא, היינו עומדים על כך (ניתן היה לחשוב) -- שעל בתי-הספר, בהכשירם את תלמידיהם לתרומה יצרנית ליציבות הפוליטית ולצמיחתה של המדינה --

       

      -- להיות דמוקרטיים ולא אוטוקרטיים;

      -- להיות מנוהלים באמצעות כללים ברורים וצדק ראוי;

      -- להיות שומרי זכויות הפרט של התלמידים.


      תלמיד הגדל בבית-ספר בעל אפיונים אלה יהיה מוכן להיכנס הישר לתוך החברה בכללותה.


      אולם בתי-הספר מצטיינים, למעשה, בהיעדרותם המוחלטת של כל אחד מהערכים העיקריים אשר צוינו ברשימה.


      -- הם אוטוקרטיים -- כולם, אפילו בתי-ספר "פרוגרסיביים".

      -- אין להם קווים מנחים ברורים והם תמימים לחלוטין במה שנוגע לצדק ראוי כפי שמתבקש להחילו על עבריינים

         מועדים.

      -- הם אינם מכירים בזכויות הקטינים.


      כולם למעט בית-הספר עליו אני מדבר, אשר נוסד על ברכי שלשת העקרונות האלו.


      חושבני שאפשר לומר בבטחה שזכויות האדם אשר אותן כל כך אנחנו מעריצים, לעולם לא תהיינה באמת מובטחות עד אשר הנוער שלנו, במשך השנים הגורליות המעצבות את מוחו ונפשו, יהיה מוזן בסביבת בית-ספר אשר תכלול את האמיתות הבסיסיות האלו.

       

       

       

      מועדים לשמחה ! 

       

        26/3/13 11:40:
      מסכימה מאוד לצורך להעביר את הדגש אל פיתוח האופי, פיתוח והתפתחות רגשית ..כתנאי לצמיחה בריאה
        25/3/13 15:30:
      דודרובנר היקרה. ראשית אתנצל על שראיתי את תגובתך המאלפת רק כעת. שנית אודה לך על כתיבתך העשירה והממוקדת שחידדה את מטרת הפוסט, בהלימה למציאות של אז והיום. מסכימה אתך שאין נוסחה להצלחת הילדים שיהיו המבוגרים של מחר, אלא רק ניתן לחזק את האותנטיות שלהם ואת בחירת דרכם על פי האמת שלהם ולא על פי מה שמצפים מהם.
        8/3/13 13:29:

       

       

               שוחחנו על ימי-הולדת, אודרי, בן, קריסטי ואנכי.  כל שלשת הילדים זה עתה היו לבני שש שנים והם זכרו את מסיבות יום-הולדת שלהם בשמחה רבה.

       

               עם הבערות הנורמלית של המבוגר שאלתי את סוג השאלות אשר ילדים רואים אותן  כממש טפשיות.  או שהתשובה נשמעת יותר מדי מובנת מאליה או שלשאלה יש משמעות אשר הילדים אינם מסוגלים לרדת לסוף דעתה.  בכל מיקרה הילדים מתיחסים אלי בסלחנות סבלנית ואני עומדת על דעתי היות וזה מסייע לי להבין כיצד הם מרגישים וחושבים.  השיחה המסויימת הזאת הוכיחה את עצמה כמועילה.

       

               אני שאלתי, "האם אתם מרגישים שונה כעת, כשהינכם בני שש?"

       

               קריסטי השיבה בתקיפות:  "מה פתאום!!  מדוע שארגיש אחרת?  אני תמיד אני עצמי, איזה הבדל עושה הגיל שלך?"

       

                "כמה אמת הדבר!"  חשבתי לעצמי והרגשתי גם טיפשה וגם מיוסרת.

       

               אולם, מאוחר יותר במשך היום, כאשר הרהרתי על משמעות הדברים שקריסטי אמרה לי  בזמן שחבריה הסכימו עמה בכל ליבם, הבחנתי שאינני כל כך טיפשה בסופו של דבר.  שאלתי היתה די מתאימה לרבים מתלמידי בית-הספר סדברי-ואלי המבוגרים יותר, באותה מידה כמו לרוב המבוגרים שאני מכירה.  היות ולמען האמת, כה רבים מאיתנו מאבדים במשך השנים, ובזמן שמתרחש תהליך החיברות (סוציליזציה - תהליך התאמה או אימון לצרכים ולשימושים חברתיים, לסביבה חברתית.- מילון וובסטר), את החוש העצמי שלנו.  ככל שטוב יותר  אנחנו לומדים להתאים את עצמנו לתבניתללכת אחרי מורינוולעשות מה שמצפים מאיתנו (להצטיין בצייתנות)-- יותר תועים אנחנו מהעצמי האמיתי שלנו.

       

               אנשים בני כל הגילים, החל מגיל עשר בקירוב סובלים מתקופות של משברי זהות.  הם יכולים להיות בעלי מקצוע מאד מוצלחים על סף הפרישה לגמלאות, עובדי מתכת מובטלים לאחרונה, בוגרי מכללות אשר אינם יודעים לאן לפנות בזמן שעליהם להכנס למעגל החיים בעולם המציאות, או בני-עשרה אשר מנסים לברר מה לעשות כאשר יגדלו.  נראה שבזמן שהחיים זורמים ואנחנו פוגשים שינויים, סוג זה של פרשות דרכים ממתין לכולנו.  אלה מבינינו אשר מכירים את עצמם הם אלה אשר עומדים בפני המשברים הללו ולמעשה מנצלים אותם כזמנים להעמקת ההבנה- העצמית והשיפור העצמי.  אולם אלה אשר הוטו מעצמם מוצאים את הזמנים הללו כמכאיבים ובלתי פוריים.  הם אינם מצויידים רגשית כראוי כדי לבצע שינויים היות והם אינם מרגישים בנוח עם עצמם.  הם כבר אינם מאמינים באמת שיש להם מידה גדולה של שליטה בחייהם.  הם הסכימו וקיבלו על עצמם את מה שהחברה רצתה שהם יסכימו ויקבלו על עצמם.  אולי זה עבד  אצלם תקופה ארוכה יחסית אולם כאשר התנאים החברתיים משתנים פתאום הם מרגישים אבודים. הם מרגישים שהחברה רימתה אותם כאשר היא הבטיחה להם ביטחון ויציבות בתמורה לכך שיעשו את מה שציפו מהם שיעשו.  הם המירו את ההרמוניה הפנימית שלהם תמורת הצלחה חיצונית והם מרגישים שהונו אותם.

       

               בתי-הספר שלנו הם הכלי החשוב ביותר בתהליך זה של עיצוב צעירים.  זו היתה מטרה שימושית ואולי מוצדקת כאשר החברה ידעה אילו הן המיומנויות המסויימות שהיו נחוצות לכלכלתה.  באותם הימים, זה התאים לחלק גדול מהאוכלוסיה לאורך כל חייהם.  היום, הזמנים השתנו.  איננו יכולים עוד לחזות מראש מה טומן בחובו עבורנו העתיד.  איננו יודעים איזה כישורים יהיו בעלי ערך יותר מהאחרים.  כאשר עשיתי מחקר בביוכימיה לפני שלושים שנה, השתמשתי בסרגל חישוב לחישובים שלי.  זה היה תהליך איטי ובלתי מדוייק.  היום, לכל אחד יש מחשבון-כיס בשווי של עשרה דולר והצורך בחשבון הוא מיושן.  אבוי, כמה שעות על גבי שעות בזבזנו בזה!  אותו הדין בנוגע לכתיב ולאיות.  מעבדי התמלילים ביטלו את המטלה הזאת גם כן.

       

               מה שעל בתי-הספר שלנו ללמד את ילדינו היום הוא להיות גמישים במחשבתם, לסמוך על עצמם ביכולתם לקבל החלטות ומעל הכל להרגיש אחראים לחייהם באותה מידה כמו לקהילותיהם.  ידע זה יכול להיות מועבר אך ורק לאנשים אשר יודעים מי הם-הם, לאלה אשר הם-הם עצמם.

       

               אני מאמין שדבר זה קורה בבית-ספרנו.  זה קורה בתוך תוכו של כל ילד בדרך המיסתורית והפרטית שלו.  זה לא אנחנו, המבוגרים, אשר עושים זאת -- אנחנו רק מאפשרים שהדבר יעשה.  עדיין, רבים מתלמידנו מודים לנו על כך שהחזרנו להם את מה שהיה ברשותם כאשר הם היו בני שש שנים ולאחר מכן אבד להם [את האני העצמי (האמיתי)  שלהם].  רבים מהם אומרים לי שזו המשמעות עבורם להיות תלמיד בבית-הספר סדברי- ואלי.  התלמידים, אלה אשר באו אלינו בטרם פקדו בתי-ספר אחרים אינם מודעים לתהליך זה, הם רק חוו אותו.  אולם מאלה אשר באו אלינו כילדים מבוגרים יותר אני שומעת לעיתים קרובות ניסוחים שונים למילים בהן ג'ניפר השתמשה כאשר היתה בת שש-עשרה:

       

              "כאשר הייתי בת שש שנים ידעתי מי אני.  ואז, הלכתי לבית-הספר ושכחתי.  היום אחרי שלוש שנים בבית-הספר סדברי-ואלי שוב מצאתי את עצמי ואני יודעת מי אני".

       

       

      [היה נאמן לעצמך , מאת: חנה גרינברג, מתוך הספר: הנסיון של בית-הספר סדברי-ואלי , הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי , 1987.]

       

       

      בתי-הספר ה"קונבנציונליים" "גוזלים" מרבים מתלמידיהם את האני העצמי (האמיתי) שלהם. [ BELIEVE IT OR NOT ]

       

        31/1/13 15:17:
      הלנה היפה, יקירה. התגובות שלך תמיד נושאות משב ערך מוסף, ותודה לך כל כך. אני אאוטסיידרית, לא מסתדרת במסגרות קיבוציות. אולם אני מודעת לעצמי, הבתאדמיות שלי טבעית ואותנטית ואני אוהבת אותי. בני האדם מחפשים את הדומים להם, הם מפחדים מהשונה ומוצאים בטחון בעדר. לדעתי להולכים עם העדר יש חולשה בתודעה וחוזקה במסיכה המסתירה את הפרופיל האישיותי הפרטי כי הם למדו לזרום עם הזרם. לשתי הבחירות יש מחיר, ואני בטוחה שנכדתך תשכיל למנף את הייחודיות שלה ותעשה הכל כדי להיות מרוצה בדרך שלה, בלי להשוות עצמה לאחרים.
        31/1/13 12:23:
      גילה יקירתי, על פי התפיסה שלי את בהחלט צודקת ואני אפילו נוהגת על פי העקרון הזה. אבל... לפני שנים לא רבות, גידלתי את נכדתי עקב מחלת אמה, מגיל שנתיים ןחצי עד גיל תשע, עם הדגש על היחודיות שלה בכל התחומים כולל חשיבה. התוצאה הייתה שהיא הפכה ל"לא מקובלת" בחברה. החברה עדיין לא מוכנה ולא מקבלת אינדבידואליסטים. גם לי לא קל ולאנשים לא קל אתי. ואני יודעת כמה זה קשה בגיל צעיר להיות "לא מקובל". הכון שחוסר המקובלות שלי פיתחה אצלי את היצירתיות והחשיבה העצמאית אבל במידי, בגיל הילדות, זה סבל גדול מאוד!
        31/1/13 07:31:

      צטט: גילהסטחי 2013-01-30 17:31:03

      fox angel היקרה. ללא הוראות הפעלה. להלן מקבץ של מיומנויות שאינן קוגניטיביות ללא הוראות הפעלה, חלק דליתי מהפוסט שנזרעו בו הרעיונות: - לאתגר את הילד במשימה שהיא מעט מעבר ליכולותיו ושענחל בה הצלחה. ללמד את הילד לדחות סיפוקים- שלא הכל יונח לפי רצונו כאן ועכשיו. - ללמד את הילד שליטה עצמית בתגובותיו האוטומטיות על ידי עיצוב התנהגות. - לתת לילד להתנסות ולהיכשל, לומר לו כל הכבוד על שניסה ואולי ינסה בדרך אחרת, לא לעשות במקומו. - לחזק את המחויבות שלו להשיג מטרה באופן עקבי. - ללמד את הילד ארגון וסדר- על ידי יומן וטבלאות יומי שבועי וחודשי. - לטפח אמפטיה לזולת, לשונה ולזר, ללמד לא לשפוט ולקטלג אנשים על סמך דעה קדומה. - להעניק לזולת ולחלוק איתו גם את המעט שיש. - לאהוב את עצמו למרות החולשות ובזכות החוזקות. - לטפח דימוי עצמי ובטחון על ידי חיזוקים חיוביים, ומשפטים המדגישים את הטוב. - לחשוב מחוץ לקופסה, ולמצוא היבטים לא שגרתיים לסיטואציה. אגב, יש לי מחשבה להפעיל קבוצות ילדים לטיפוח מיומנויות רגשיות- חברתיות. אשמח לעדכן אותן לכשאצא לפועל עם המיזם.

      תודה גילה עבור ההבהרה. אני בעד הרעיונות שהבאת , במיוחד כיוון שהם בונים דימוי עצמי חיובי, מטפחים את החוזקות של הילד ותורמים מבחינת כישורים חברתיים והתייחסות לסובבים. אהבתי את רעיון המיזם שלך, נראה לי רעיון נהדר ! בהצלחה !

        30/1/13 18:03:
      שם 53 היקר. אם לא נהפוך את החינוך לאפקטיבי לא נוכל לשרוד כחברה וכמדינה. אתה מוזמן להירתם למאמץ לשנות את המבנה הקיים ולהיות שותף ליצירת חברה הוגנת וצומחת.
        30/1/13 18:01:
      צ'ו ונערת ליווי היקרות. חשבתי שוב על נושא היצירתיות שכתבתן עליו, ואני מבינה שהנרטיב של המציאות אינו מאפשר מימוש פוטנציאל היצירתיות בארגונים מסוימים, כי שוק העבודה אינו מעודד כישרונות, אינו מעניק השראה ומשאבים להוביל חשיבה מחוץ לספקטרום הצר שלהם. ואנחנו כאן כדי להוביל מהפיכה לחיזוק ההון הציבורי.
        30/1/13 17:47:
      נאה דרשת. הכיוון של החינוך מושפע מאד מן הערכים אלא שהערכים בארצנו זה שלוש אחד ובחצי מחיר.
        30/1/13 17:38:
      גלית א' היקרה. כתבת בתגובתך ש"מניעת רטאלין מילדים שזקוקים לו היא התעללות". ברצוני לחדד מעט את הנקודה שהעלית. הרטאלין מהווה קו ראשון בטיפול בארץ ובעולם בהפרעות הקשב. הוא מטפל ביעילות בכ- 80% מבעלי ההפרעה ללא תופעות לוואי. 10% לא מגיבים לרטאלין, לכ- 10% נגרמות תופעות לוואי. הפתרון הוא טיפול תרופתי המשלב הדרכה להורים לבית הספר ולתלמיד, תוך בניית תכנית התנהגותית ותמיכה רגשית. כי מערכת הקשב עובדת כל היום ולדעתי מתן טיפול רק לשעות השהייה בבית הספר אין בו תועלת.
        30/1/13 17:31:
      fox angel היקרה. ללא הוראות הפעלה. להלן מקבץ של מיומנויות שאינן קוגניטיביות ללא הוראות הפעלה, חלק דליתי מהפוסט שנזרעו בו הרעיונות: - לאתגר את הילד במשימה שהיא מעט מעבר ליכולותיו ושענחל בה הצלחה. ללמד את הילד לדחות סיפוקים- שלא הכל יונח לפי רצונו כאן ועכשיו. - ללמד את הילד שליטה עצמית בתגובותיו האוטומטיות על ידי עיצוב התנהגות. - לתת לילד להתנסות ולהיכשל, לומר לו כל הכבוד על שניסה ואולי ינסה בדרך אחרת, לא לעשות במקומו. - לחזק את המחויבות שלו להשיג מטרה באופן עקבי. - ללמד את הילד ארגון וסדר- על ידי יומן וטבלאות יומי שבועי וחודשי. - לטפח אמפטיה לזולת, לשונה ולזר, ללמד לא לשפוט ולקטלג אנשים על סמך דעה קדומה. - להעניק לזולת ולחלוק איתו גם את המעט שיש. - לאהוב את עצמו למרות החולשות ובזכות החוזקות. - לטפח דימוי עצמי ובטחון על ידי חיזוקים חיוביים, ומשפטים המדגישים את הטוב. - לחשוב מחוץ לקופסה, ולמצוא היבטים לא שגרתיים לסיטואציה. אגב, יש לי מחשבה להפעיל קבוצות ילדים לטיפוח מיומנויות רגשיות- חברתיות. אשמח לעדכן אותן לכשאצא לפועל עם המיזם.
        30/1/13 17:12:
      ההלך יקירה. אריק פרום כתב בספרו אמנות האהבה שהאדם נולד לבדידות, והוא עשוי להיחלץ ממנה על ידי האהבה, על ידי הענקת אהבה לזולת. אוהבת אותך.
        30/1/13 17:07:
      מיניסוטה היקרה. אפרופו הכל מתחיל בבית- ההורים עובדים כמו חמורים ומממנים פסיכולוגים, תרפיות, הוראה מותאמת, במקום שיחזרו הביתה מוקדם יותר וימלאו את החלל בחיי ילדיהם.
        30/1/13 17:04:
      נערת ליווי היקרה. צר לי על שזרמתי למחוזות מחשבתי עם דבריך. ואנסה להשיב לך- השפה שבה ארגונים ומנהלים התנהלו בעבר (מסורתי) מפנה את מקומה כיום לשיתופי פעולה, לשקיפות,לאמון וערכים. הדגש בהשגת המטרות היא על הדרך, על כיצד יכולות העובדים יתועלו לטובת הארגון ולתגמל אותם על כך. יחד עם זאת מגמה שמנהלי ארגונים מפנימים ויוצרים שינוי, וכמו כל דבר זהו תהליך.
        30/1/13 16:45:
      צ'ו יקירתי. את צודקת. לבעלי הפרעת קשב ללא כישורים קוגניטיביים קשה יותר בחיים. התפקוד הכולל נקרא תפקודים ניהוליים המעניקים אפשרות לויסות ההתנהגות ולנהל אותה. תפקודים אלו כוללים: ניהול זמן, קבלת החלטות, קשב, ארגון ועוד. יש כאלו שרטאלין עוזר להם בתפקוד הניהולי, ויש כאלו שלא יסתדרו בלי המזכירה שלהם. ניתן ללמד אותם כיצד להתארגן בכל גיל,ואת היצירתיות שלהם לנתב למקום מועיל. לדעתי תרבות הארגונים משתנה,לא מחפשים כיום יסמנים אלא אנשי מעוף ויצירה שיבואו לעבוד.
        30/1/13 16:28:
      הייתי שמחה אם תוכלי להביא דוגמאות קונקרטיות. מבחינה תיאורטית הרעיון יפה, יחד עם זאת יש לתרגם אותו למעשים, כאן ועכשיו. מה את מציעה? :))
        30/1/13 14:02:
      מסכימה מאוד עם מה כל הקביעות שלך.
        29/1/13 20:30:
      הכול מתחיל בבית, אהבתי את מה שכתבת.
        29/1/13 17:45:

      צטט: גילהסטחי 2013-01-29 17:17:57

      נערת ליווי. שיטת הניהול באמצעות כוח וכפייה כמעט ואינו קיים כיום. ארגונים מצליחים מבינים שהכוח של הארגון נוצר על ידי שיתופי הפעולה עם עובדיהם שנותנים שירות טוב יותר. הקשבה לזולת זו יכולת שצריך לטפח אותה מילדות, זהו חינוך שמתחיל במשפחת המוצא. כמו כן, לקות למידה או הפרעות קשב אינם מעידים על יכולת אינטלקטואלית נמוכה. נהפוך הוא, התלמידים המאובחנים נמצאו כבעלי אינטליגנציה ממוצעת ומעלה.

       

      חבל שאני לא יודעת להבהיר את עצמי בכתיבה. לרגע לא חשבתי שציינתי מילים כמו כוח או כפייה. אני ממש לא באה להתווכח בטח לא בתגובה לדבר שאת כתבת, אלא שאני למשל חיה ועובדת הרבה שנים וחווה את שוק העבודה וקצת מכירה כמה אירגונים. תיאוריות הן דבר נפלא. רק שיש מרחק לא קטן בין רעיון ובין מעשה, בין כוונה לקדם ובין קידום ממש. לשנייה אחת לא ציינתי שיש בעיה אינטלקטואלית אצל מי שאובחן כבעל בעיית קשב נהפוך הוא, בדומה לילד דיסלקטי שהבעיה היחידה שלו ולא משנה איזו דיסלקציה או דיסגרפיה יש לו איננה ביכולת לקלוט כלל ועיקר. . . 

       

      ושוב תודה.

        29/1/13 17:26:

      כרגיל אני נהנית לקרוא אותך.

      הטקסטים שלך תמיד  ישובי דעת ובעלי איזון נכון.

      זה לא אמור  להיות ההפיך?

      קוגנטיביים הם הכרתיים ולכן אמורים להיות קשורים לאישיות לא?

       

      בכל אופן,

      אני חושבת שדווקא לאנשים בעלי כישוריים לא קוגנטיביים הרבה יותר קשה בחיים .

      מכיוון שהיום רוב החברות מעדיפות עובדים בתחומים שבהם היצירתיות שלהם תהיה מוגבלת.

      אפילו בתחומים היצירתיים כביכול יש חוקים ומסגרת ברורה.

      מה שיכול להיות מאוד מתסכל עבור אנשים עם אישיות עצמאית ואינדבידואלית ברורה.

       

      מה שכן זה יכול לעזור לחברה ולכלכלה כי אנשים בעלי כישורים כאלה הם יזמים,פתוחים עצמאיים ויצירתיים.

       

       

        29/1/13 17:17:
      נערת ליווי. שיטת הניהול באמצעות כוח וכפייה כמעט ואינו קיים כיום. ארגונים מצליחים מבינים שהכוח של הארגון נוצר על ידי שיתופי הפעולה עם עובדיהם שנותנים שירות טוב יותר. הקשבה לזולת זו יכולת שצריך לטפח אותה מילדות, זהו חינוך שמתחיל במשפחת המוצא. כמו כן, לקות למידה או הפרעות קשב אינם מעידים על יכולת אינטלקטואלית נמוכה. נהפוך הוא, התלמידים המאובחנים נמצאו כבעלי אינטליגנציה ממוצעת ומעלה.
        29/1/13 16:58:
      bonbonyetta יקירה. את כותבת מהרהורי ליבי. גם אני חושבת שהחינוך הוא השקעה לטווח ארוך. צריך להקצות משאבים מעוגת התקציב לחינוך מחקר ופיתוח, וכן להכשרת מורים, כדי שנוכל לקטוף את פירות ההשקעה בעתיד.
        29/1/13 16:54:
      גלית א' היקרה. אתייחס בתחילת דבריי לתגובתך הראשונה: כיום הפעולה הראשונה שנעשית לפני הרחקת ילד מביתו היא טיפול משפחתי, כי התפיסה היא, שהוצאת הילד מהמקום לא תפתור את הבעיה ושהילד מתעתד לחזור לתא של משפחת המקור שלו. ולגבי הרטאלין: הדעות חלוקות לגבי השימוש בתרופה זו, היא ניתנת על ידי נוירולוג או פסיכולוג, היא לא מתאימה לכל אחד, ויש לה תחליפים בשוק התרופות. כמו כן טיפול תרופתי לבדו אינו יעיל צריך לתת טיפול מערכתי, לתת כלים, להקנות מיומנויות ולתת קביים לתפקוד איכותי בכל תחומי החיים, כי יש חיים אחרי הרטאלין.
        29/1/13 16:51:
      די מסכימה עם הכל עד השורה התחתונה. עד הארגונים. לא ממש נעים לי לציין שיש לא מעט ארגונים שלא ממש מחבבים אנשים ולא חשוב באיזה גיל שיש להם חשיבה עצמאית ויכולת ניתוח משל עצמם, זה כאילו לא קשור אבל זה קשור המון. כי ללמוד חומר כל אחד יכול. ללמוד הקשבה זה כבר משהו קצת אחר. ובאשר לריטלין אולי בעוד דור. הדור של הילדים של היום נראה, כי בגיל של המבוגרים ה"אחראיים" של עכשיו, לא תמיד ידעו או שמו אצבע על מה שהיום כל ילד שני "ניחן" בו קרי הפרעות קשב וריכוז ועדיין אנשים בגיל שלי הצליחו לגמור בית ספר ואוניברסיטה ולהתקדם או לא (תלוי איך מגדירים התקדמות בחיים) ועדיין מעניין לגמרי לקרוא. השאלה כמה מהמורים ולא רק מורי בתי הספר קוראים ומפנימים...
        29/1/13 16:45:
      מימד מיוחד בבד היקרה. מסכימה אתך בכל ליבי. ההורים הם הדמויות הכי משמעותיות בחיי הילד, והם המורים הטובים ביותר. והמורים צריכים לרתום את ההורים בעזרת הידע שלהם.
        29/1/13 16:42:
      אחאב היקר. לדעתי הבעיה בתכנית היא בנתינת מענה נקודתי ואין ראייה הוליסטית כללית, כמו כן, ללא הקצאת משאבים בשל סדרי עדיפויות לא ניתנת הכשרה מותאמת לצוות החינוך. וחבל שכך.
        29/1/13 12:49:
      * אני בהחלט בעד להקדיש יותר מחשבה ומשאבים לחינוך. גם בתורה כתוב "חנוך לילד על פי דרכו", והחינוך אצלנו כבר המון שנים אינו כזה בלשון המעטה.
        29/1/13 12:48:

      צטט: גילהסטחי 2013-01-29 07:09:00

      Perfect-Beat יקירה. את צודקת, חינוך הוא לא עניין של מה בכך, ואנו עדים שלגבי הרטאלין קובע המורה ולא הוריו. נטילת הרטאלין ללא מתן מענה מערכתי לתלמיד אין בו תועלת. יש לתת מענה לקושי הלימודי, החברתי והרגשי, תוך שיתוף צוות בית הספר, הורי התלמיד ובתלמיד, ולערוך בקרה אחר המטרות לאחר 3 חדשים ולשהות אותן בהתאם לצורך. אני תופסת את המורה כמשאב עיקרי לתלמיד, המורה משאיר חותם לחיים והוא מעניק השראה, לכן צר לי שסטטוס המורים נמוך בעיני הציבור, ושתנאי הקבלה למכללות להוראה לא העלו את רף הרישום.

      מתן ריטלין קובע רופא. זו תרופה במרשם. צוות בית הספר יכול להמליץ וההורים יחליטו אם הם לוקחים את ילדם לאבחון ובדיקות. מניעת ריטלין מילדים שזקוקים לו היא התעללות.

        29/1/13 12:43:

      צטט: שלויימה 2013-01-28 17:08:29

      למדינה יש יכול ותנאים לקחת את הילדים ממך בשם "טובת הילד"...

      וטוב שכך. יש ילדים שהרחקתם מהוריהם היא לגמרי לטובתם.

        29/1/13 08:52:
      החינוך הבסיסי והאמיתי הוא בבית, ע"י ההורים והמשפחה הקרובה. בבית הילד רוכש את המיומנויות והכישורים הבסיסיים לחיים ושם הוא רואה את הדוגמא לדרך ההתנהגות הנכונה. בבית הספר הוא פוגש את קוצת השווים לו ואת המורים שצריכים גם הם להוות דוגמא להתנהלות והתנהגות נכונה וזאת בדרך ובאופן הגבתם ולא בתוכניות היומרניות שניתנות להם...
        29/1/13 08:34:
      יש מספר ניסיונות להתמודד עם נושא "כישורי החיים" במסגרת ביה"ס. למשל - תכנית מפתח הל"ב. ותכניות העשרה שונות. ברם הידע והמיומנות של העוסקים במלאכה מוגבלים.
        29/1/13 07:12:
      rissini יקירי. התכלית שלי להאיר את מטרת החינוך וכיצד להשיג אותה בצורה הטובה ביותר. שהרי החינוך הוא הכשרה לבנאדמיות. מכיוון והחינוך נותן הזדמנות להיות אדם אנושי טוב וראוי, צריך להשקיע בו, וטובה שעה אחת קודם.
        29/1/13 07:09:
      Perfect-Beat יקירה. את צודקת, חינוך הוא לא עניין של מה בכך, ואנו עדים שלגבי הרטאלין קובע המורה ולא הוריו. נטילת הרטאלין ללא מתן מענה מערכתי לתלמיד אין בו תועלת. יש לתת מענה לקושי הלימודי, החברתי והרגשי, תוך שיתוף צוות בית הספר, הורי התלמיד ובתלמיד, ולערוך בקרה אחר המטרות לאחר 3 חדשים ולשהות אותן בהתאם לצורך. אני תופסת את המורה כמשאב עיקרי לתלמיד, המורה משאיר חותם לחיים והוא מעניק השראה, לכן צר לי שסטטוס המורים נמוך בעיני הציבור, ושתנאי הקבלה למכללות להוראה לא העלו את רף הרישום.
        29/1/13 06:45:
      supria היקרה. אכן, אריסטו טען שיש תכונות אופי ההופכים אותנו למוסריים, ושהסגולה הטובה היא תכונת האופי המסייעת להפעיל שיקול דעת והגיון, להגיע לאופטימליות הטובה היותר על ידי מציאת האיזון- שהוא דרך האמצע. (אריסטו מזהה את תכונות מידות האמצע כמתינות, כנות וידידות).
        29/1/13 06:36:
      אילנה סמייל יקרה שלי. איני יכולה לשחזר את תכני מגוון תחומי השיחה שנהלנו, אולם זוכרת את אישיותך הסוחפת ואת אופייך השליו והעשיר שהתבטא באמפטיה ואופטימיות. את דוגמה לחינוך משובח.
        29/1/13 06:30:
      שלויימה יקירי. אין ספק, חינוך מתחיל בבית, אך תלוי גם בחברה. כדי שהיחיד יהיה בעל אופי ואישיות ערכיים על החברה להציב נורמות גבוהות- כך נוצרת הזיקה בין הפרט לכלל. תכונות האופי נרכשות עם הניסיון האישי-חברתי. אגב, היום משרדי הרווחה לא נוקטים במדיניות הוצאת ילדים מבתיהם, למעט התעללות קשה או הזנחה פושעת.
        29/1/13 05:31:

      אוהב את הניתוחים המעמיקים שלך.

        29/1/13 00:30:
      מזמן חינוך הוא כבר לא חינוך. סורי לנפץ אשליה. בתי הספר הם בתי חרושת ליצירת ציונים. למורים אין הכח הנפשי ואת הנשמה לזהות צרכים של ילדים. פס יצור ותו לא. כשמורים ויועצות מפנים הורים לריטלין את מבינה כמה שהקול השפוי של המורה נאלם. אלם. עוד אכתוב על זה. אני כרגע פשוט בשיא הגועל מהמערכת הזו שמיצרת ילדים מסוממים כדי לספק תוצר ציוני. כשלמעלה ממחצית הילדים בכיתה י' הם על ריטלין. כשלמעלה משליש מחיילי צה"ל הם על ריטלין, כשלמעלה ממחצית הסטודנטים באוניברסיטה צרכנים של ריטלין כשאת מעכלת את זה את מבינה כמה שהמערכת הזו מערכת החינוך הזו, כמה שהמלך ערום וכמה שהכל פיקציה.
        29/1/13 00:09:
      " אולם, הפרדיגמה כיום מוכיחה שעיצוב זהות אישית, פיתוח כישורי חיים וטיפוח מידות האופי של הילדים חשובים יותר." צודקת בהחלט לדעתי, זו הפרדיגמה עוד מאז ימי אריסטו... עולמינו משתנה תדיר, לכן אין הרבה משמעות להכשיר ילד לעולם עתידי שאף אחד למעשה לא יודע מהו. טיפוח כישורי חיים ומידות טובות מהוות את היסוד להסתדר בכל מציאות.
        28/1/13 18:28:
      גילה מסכימה איתך. קצת התחלנו לדבר על כך במפגש אצל לאה...
        28/1/13 17:08:
      מזמן אני טוען שהחינוך האמיתי מתחיל בבית, המדינה מנסה לערער את המצב הזה בתואנות שונות, קל לגוף כלשהו לשמור על לכידות מחשבתית כשהאנשים גדלים ונעשים יותר ויותר תלויים במשרד החינוך שמכין אותם להיות אזרחים צייתנים שמשלמים מיסים ,ממושמעים ומתגייסים לצבא לצורך זה המדינה מפתחת זרועות שונות שיכולות במצבים מסויימים לקחת ממך את הילד ולוודא שהילד יגדל ויתחנך במסגרת שונה ממה שאתה מנסה לתת לילד בטיעןונים של טובת הילד ועדויות של עובדות סוציאליות ופסיכיאטרים שמקבלים את משכורתם מהמדינה מחליטים שאתה לא כשיר לחנך את ילדיך ואתה נותר לך להיאבק עם תחנות רוח אני כמובן מגזים אבל בעקרון למדינה יש יכול ותנאים לקחת את הילדים ממך בשם "טובת הילד"...

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      גילהסטחי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין