אדון תמיר חי לבד, בגפו מאז ומעולם. הוריו נטשו כבר בגיל צעיר.

הוא למד להסתדר, חי והרוויח את לחמו ללא מאמץ רק בזכות מזלו להיוולד במדינת רווחה משגשגת.

אדון תמיר הוא אדם מחושב ומסודר, יודע היכן נמצא כל חפץ וכלי.

לעולם לא יבזבז יתר על המידה, אחרי שנים של חיים עצמאיים הוא מכיר את צרכיו טוב מאוד.

מדי בוקר הוא מתעורר בשעה קבועה ללא שעון שיעיר,

שוטף פניו, המים מתחממים, העיתון בפתח הדלת, כך תמיד.

יושב על האסלה, מבשיל מכנס, יודע מראש כמה זמן ייקח העניין ותמיד מספיק לפתור את התשבץ היומי.

אדון תמיר איננו עובד בעבודה רגילה, תמימי דעים יאמרו שהוא מובטל, אך יודע הוא שעבודתו חשובה, אף כי אין בה תמורה כלכלית.

מידי בוקר, לאחר שמסיים את סידוריו הקבועים, יוצא את ביתו בשעה הקבועה בדיוקה של השנייה,

יורד במדרגות הבניין הישן, ומתחיל במסלול.

אדון תמיר מכיר את כל תיבות הדואר ברדיוס של קילומטר.

יש לו מסלול הליכה קבוע בו הוא צועד מידי בוקר.

כשמכתב מונח בתיבה הלא נכונה, יוציאו ויניחו בזו הנמענת.

אדון תמיר כבר מכיר את כל התושבים, הוא יודע מי אינו אוהב עלונים ויסלקם מתיבתו.

יודע הוא גם מי קיבל התראות חוזרות על תשלומים וידאג בכל מחיר שההתראה תהיה הראשונה בסדרת המכתבים

הוא מכיר את כולם, יודע כמה ילדים. יודע על עבודתם ואפילו על הרומנים.

אדון תמיר דואג לכולם, הוא לא רוצה דבר בתמורה. רק הידיעה שהסדר נעשה.

דוורים רבים כבר התחלפו, אך אדון תמיר תמיד נשאר.

גם הם אינם יודעים.

בסניף הדואר העירוני, מכנים את איזור החלוקה בו עובד תמיר, מעגל הקסמים

כולם רוצים לעבוד שם. זהו איזור העבודה היחיד בו מעולם לא הופנו טענות או תלונות כלפי דוור.

משום כך מנהל הסניף העירוני מניח באזור חלוקה זה את החדשים, את הרכים, את אלה שטועים ואלה שביטחונם טרם נבנה. ידוע כי מי שעבד באזור, הופך להיות דוור על.

אדון תמיר אינו מודע לכל מה שקורה שם מאחורי הקלעים. הוא עושה את עבודתו מסורה ונהנה מביצועה.

למרות סדרו הכפייתי, בדבר אחד אדון תמיר לא יסבול סדר ושגרה.

אדון תמיר, מידי יום, אחרי העבודה, יוצא למסע שונה וחדש. מידי יום יבקר אדון תמיר במסעדות ודוכני אוכל שונים. למזלו של תמיר, הוא חיי בעיר גדולה וצפופה. מסעדות ודוכנים קמים ונופלים בה בצורה תכופה.

הוא מקפיד מאוד, לא לאכול פעמיים במקום מסוים טרם חלפה לה תקופה של חודשיים.

גם אם אכל את ארוחת חייו, ימנע מלחזור לאותה מסעדה בצורה שאינה מתפשרת.

אדון תמיר, נושא את כל צרכיו עליו. תיק צד לגופו וכיסים עמוסים במכנסיו ובחולצתו.

הכל שם, ממפתחות המרפסת האחורית ועד לתמונת ילדותו היחידה המקורית.

וכך הוא מתנהל, מחצית יומו קבוע וידוע ומחציתו השנייה, הפתעה גמורה.

בוקר אחד קם תמיר כהרגלו, עסק בענייניו ויצא אל דרכו. הוא התחיל בסיורו הקבוע, הכל נראה רגיל. אדון שלומבר שוב מקבל התראה שנייה, וכנראה שגם הפעם ישלמה. גברת בומגר שוב קיבלה מכתב אהבה, וגם הפעם יכניסו, אדון תמיר, בעדינות, ללא עדות, לתוך מכתב רגיל מהעבודה. וכך עובר על התיבות וחיוך על פניו עם כל תיקון והצלה.

והנה אדון תמיר כבר קרב לסופו של יום נוסף בעבודה. רק שני בניינים נותרו. בדרך כלל אין שם בעיה. אך אדון תמיר, עובד מסור ועושה עבודתו כהלכה, עובר בניין, בניין, תיבה, תיבה.

הוא נכנס לבניין שלפני האחרון, הכל כשורה, התיבות מלאות בדיוק מושלם. מסתובב לכיוון היציאה ועושה דרכו, צעדו הקטן התארך עד מאוד, רגלו מחליקה, כמעט ונופל. תחתיה נמצאת גלויה. אדון תמיר חש צער רב על שהשאיר את חותמת סוליית נעלו על גלויה כה יפה מארץ רחוקה. הוא מחפש את הכתובת ושם הנמען, משהו אינו כשורה, השם והכתובת אינם, נראה כי נמחקו, אדון תמיר נמלא חרדה. הכניס את הגלויה אל כיסו כגנב ויצא לכיוון הבניין האחרון. מבט זהיר מהיר ולא מפוקס בתיבות הדואר, הכל כשורה.

תם יום העבודה וגלויה אחת שאולי כלל אינה חשובה ואולי חיים שלמים תלויים תחתה, נשארה בכיס חולצתו. הוא לא יקרא את תוכנה. עם השנים פיתח יכולת לדעת את סוג התוכן ואת רמת הדחיפות, אך במקרה של הגלויה, דעתו חבויה. מעולם לא קרא מכתב של אחר, זהו החוק הכי חשוב בעבודתו המוזרה.

מלא חרדה, החל אדון תמיר מחפש מקום אכילה, אך ראשו אינו ממוקד, הוא הולך כסהרורי ברחובות העיר, יוצא ממעגל הקסמים. מוחו לא מפסיק להתריע בו, נורה אדומה ענקית מלווה בפעמון אזעקה, מהבהבת במוחו. מה יקרה אם יאבד הוא עצמו דבר מה? מעולם לא חשש לאבד דבר, הרי מאז שאיבד את הוריו דאג לסדר מופתי בחייו ובסביבתו. והנה, גלויה אבודה בכיסו. ואין ביכולתו להביאה ליעדה, לידי בעליה.

בהלה! עצירה פתאומית מול ספסל רחוב לא מיושב. אדון תמיר מרוקן בחופזה את תכולת תיקו וכיסיו. כעת כל חפציו מונחים בטורים מימין לשמאל מסודרים לפי חשיבות. בפינה הימנית למעלה, תמונת ילדותו היחידה, בפינה השמאלית התחתונה, טישו משומש. הכל שם. הוא ספר ובדק וצילם את המראה בראשו. רק שדבר לא יאבד. ואם יאבד אז מוטב שיושב!

כעת כשראה שכל חפציו עליו, שב וסידרם בחולצתו תיקו ומכנסיו והמשיך חרד קצת פחות לכיוון מסעדה שרירותית שתיפול בדרכו. במהלך הליכתו הבין לפתע כי אין סימן שייכות על רוב חפציו, אם יאבדם כנראה שלא יפגשם לעולם. היום הזה הוא יום קשה. שוב נמלא חרדה, הוא עוצר ויושב על ספסל אחר. העיר סואנת, הוא ממש בכיכר הראשית, איננו מבחין בכמות האנשים הנעה סביבו בשצף, כנהר גועש. מוחו רועם כל כך עד כי אינו שומע את שאון הסוחרים והתחבורה שסביבו.

מה עליו לעשות? חשב ושקד, תאבונו מזמן עבר, נדד. כרגע כל כולו נתון למציאת פתרון לביטחון רכושו. רעיונות צפים ושוקעים שוב ושוב בראשו. אולי יקשור את כל חפציו אל גופו, בלתי אפשרי, יהיה עליו לחררם ולהשחיתם על מנת לשומרם. אולי יפקידם בכספת סודית בביתו, או בבנק, אינו יכול לקחת את הסיכון של שכיחת הקוד, שכן לא יוכל לנשוא אותו עימו, שמא יאבדו. מה גם שישנם פורצי כספות מיומנים מאוד מסתובבים חופשיים, אין כספת חסינה. אולי יחלק פתקים עם תיאורו ותיאור מקום הימצאו בכל מקום אליו ילך, אם יאבד דבר מה, ידע המוצא למי להשיב את דבר האבדה, רעיון גאוני, חשב. מעכשיו בכל מקום בו יהיה קהל, בכל מקום בו יבלה, ישאיר את פרטיו. ובכלל אדון תמיר אינו נוהג לבלות לעיתים תכופות. בילוייו היחידים הם המסעדות והדוכנים. חרדתו אט, אט, שוככת, נפשו שוקטת, אזניו נפקחות כפרחי אביב מבשרי הקיץ. הרעש הצורם מתחיל לזרום לראשו, שאגות הרוכלים וכלי התחבורה. הרעש נעים לו, נעים בהרבה מרעש חרדתו.

אדון תמיר מרים את מבטו, הוא מזהה את הכל, מרכז העיר הוא מקום בילויו העיקרי שכן רוב המסעדות והדוכנים מפוזרים באזורים התיכונים. הוא רואה מולו דוכן שזה עתה נפתח. ריח בישוליו נישא עד אליו, הוא נסחף אחר הריח, הדוכן ריק מאדם, שעת הצהריים הרגילה והעמוסה בה סועד תמיר כבר חלפה.

איש אחד עומד שם, בוחש סירים בעצלתיים ומתיישב כשידיו מתנגבות במגבת לבנה, מוכתמת, המונחת על כתפיו. האיש מביט באדון תמיר, תמיר גם, מבטיהם נפגשים. הוא נמשך אחר הריח. אדון תמיר, איש מנומס ואינו נוהג לבהות באנשים, אך במקרה של האיש הזה, יש משהו אחר. אדון תמיר אינו מצליח לזהות תווי פנים ייחודיים, הוא מביט בפרצופו, רואה עיניים שחורות, אף שאינו גדול ואינו קטן, עצמות לחיים בגובה ממוצע, הכל בפרצופו של האיש ממוצע. הוא יודע שאם יתקל באיש מחר, כנראה שלא יזההו.

האיש נעמד לאיטו עם התקרבות אדון תמיר אל הדוכן,

-          שלום לך, במה אוכל לעזור?

-          אני רעב נורא, והריח נעים, אינני בררן. בבקשה ממך, סדר לי ארוחה

האיש מהנהן באדישות, מוציא צלחת ומתחיל מוזג אורז לבן, טרי, מעלה אדים, לצידו של האורז מניח מנת בשר מבושל ברוטב עגבניות, אדום כדם, בסוף, מוזג מנת תפוחי אדמה רכים וחמים.  אדון תמיר מביט בשקיקה. הוא פונה אל תיק הצד ומפשפש בתוכו, מחפש את הארנק. הארנק בידו. כעת הוא נזכר, עליו להודיע לאיש שמולו על מקום הימצאו ולתת לו את פרטיו שמא ישכח דבר מה בזמן הסעודה. אדון תמיד מוציא את פנקסו ועטו וכותב במהרה:

אדון תמיר, רחוב חששתם 19 קומה שנייה דירה 4.

האיש מביט בו עם גבה מורמת כשהוא מושיט את הפתק ביחד עם התשלום.  

-          אם אשכח דבר מה, שם אני נמצא

האיש לא עונה, מקבל את התשלום והפתק, מכניסם לכיס חולצתו ומהנהן בהנהונו האדיש. אדון תמיר חש הקלה, מתיישב ואוכל בתאווה את ארוחתו הענוגה, והיא טובה, מאוד טובה. אדון תמיר איננו מתרגש, הוא יודע שלא ישוב בחודשיים הקרובים בכל מקרה.

כך עשה אדון תמיר, לא רק בפעם הזו בדוכן עם האיש בעל העיניים השחורות, כך נהג בכל יום באותו השבוע ובאלה שיבואו אחריו. הוא כבר הכין פתקים בכיסיו עם פרטיו ושלפם במהרה בכל דוכן או מסעדה. הגלויה עודנה בכיס חולצתו לשם זיכרון ואזהרה. בזכותה הוא הגיע לתובנה החשובה שמספקת לו שקט ונחת על פני חיים של חרדה. כעת כבר אינו בודק את תכולת כיסיו ואינו דואג עוד. יודע הוא בוודאות כי כל מוצאי חפציו האבודים ידעו מי בעל האבדה ועל כן יוכלו בקלות להשיבה

.

חורף עכשיו. אדון תמיר אינו יוצא אל המרפסת לאורך כל העונה, זה הרגל קבוע ומלא הגיון, שכן המרפסת לרוב מוצפת ורטובה, ובגג, איננה מכוסה.

בוקר יום אפור, שיאו של החורף. השמש בקושי רב מפלסת דרכה אל חלונות דירתו של אדון תמיר. הוא מתעורר כהרגלו בשעתו הרגילה. קר מאוד היום, כפור אופף את הדירה. אדון תמיר עובד בכל ימות השנה, הדואר לא סובל דיחוי בשל מזג אויר או מחלה. אדון תמיד בעיניים חצי פקוחות, מגשש דרכו אל מתג דוד המים החשמלי, העיתון מחכה מאחורי דלתו, האסלה קפואה. אין דבר, אלו תנאי העונה, חושב לעצמו. הוא מסיים את צרכיו ואת התשבץ בדיוק מופתי. המים כבר חמים וכעת זמן מקלחת. הזרם החם מנעים ומרכך את עורו ושריריו הקרים, הקשים. הוא יוצא מהמקלחת כשעל גופו יושבים אך ורק, לבנים. העיניים פקוחות וערניות. יום עבודה נוסף בפתח.

עלה חום, מת, עף בסלסול אל רצפת המסדרון, מהיכן הגיע? חושב, מופתע. רוח עוברת ברחבי הדירה כאילו הייתה מערה פתוחה. אדון תמיר תמה, מה קרה? הוא הולך לאיטו, יחף, על רצפה קפואה, חשש ממלא את ליבו, הולך דרך רוח קרה. בקצה המסדרון הוא מבחין בזועה.

חפציו: חולצתו, מכנסיו ותיקו, על כל כיסיהם ותכולתם, אינם.

על רצפה שעד לא מזמן הייתה לבנה, עקבות בוץ שחורות משוכות בכל עבר.

אדון תמיר מבטו קפוא, עומד נאלם.

מולו, נדה ברוח, דלת המרפסת, פרוצה לרווחה.