כליפה ופרוייליך

סיפור קצר מאת אחאב בקר, על פי מערכון מאת אמנון בקר

אוטובוס "לילנד טייגר" בצבע תכלת, עצר בתחנת האוטובוס ההרוסה. חיילת צעירה, גבוהה וממושקפת, ירדה ממנו. על כתפה האחת היה תלוי "תיק שכל". רצועת ה"עוזי", חבקה את צווארה. התבוננה ימינה ושמאלה. ובצעדים מהוססים חצתה את הכביש, ונכנסה למרכז המסחרי הבנוי בצורת האות חית, שצדה הפתוח פונה לכביש המשובש.  מספרה, ירקן, חנות מכולת, חנות למכשירי כתיבה, דוכן פלאפל ומסעדה ריקה קידמו פניה.

"סליחה? תוכל לומר לי היכן אוכל למצוא את רחוב מסילת ישרים"? שאלה את מוכר הפלאפל.

"את מי את מחפשת?". התעניין המוכר הצעיר הקרח.

"אני צריכה להגיע לבית מספר 7 דירה 3 ברחוב מסילת ישרים".

"לא מכיר. אין פה רחובות. בשביל מי באת?".

"אני מחפשת את משפחת כליפה".

"מי"? מוכר הפלאפל הנמיך את עוצמת המוסיקה הערבית שבקעה מהרדיו.  

"משפחת כליפה".

"אין פה כליפה". ענה בקול גדול.

"למה אתה צועק?".

מוכר הפלאפל הגביר את הרדיו, ונעלם בחלק האחורי של הדוכן.

החיילת הביטה על החנויות. שוקלת לאן לפנות. שיערה החום, אסוף בזנב סוס התנועע מצד לצד על גבה.

לאחר שסקרה את המרכז המסחרי ואת יושביו, הישירה צעד למספרה הקטנה שבפינת המרכז המסחרי.

הספרית. אישה נאה, כבר לא צעירה, ישבה על כיסא קטן ועגול מחוץ למספרה, ועישנה סיגריית "סילון".

"סליחה אני מחפשת את שמעון כליפה. הוא חייל בטנקים. תוכלי לעזור לי למצוא אותו?".

"למה?". התנערה הספרית וקמה מהכיסא.

"לא הבנתי".

"למה מי את?  מה לך ולו?".

"שמי רוני פרוייליך. ואני סמלת ת"ש בגדוד השריון, שבו הוא משרת. באתי אליו, לביקור בית".

הספרית נכנסה למספרה והסתודדה עם אישה כהת עור, רזה וכסופת שיער, שאחזה מגב ועליו סמרטוט. לאחר רגע יצאה בחזרה, הרימה ראשה והסתכלה הרחק מעבר לכתפיה של רוני.

"ששון. תיקח אותה לבית של כליפה. אני שומרת על הפלאפל".

מוכר הפלאפל הצעיר ניגב ידיו במגבת ישנה וחסרת צבע, יצא מהדוכן וסימן לחיילת לבוא בעקבותיו.

ללא מילים, צעדו אל מאחורי המרכז המסחרי. שביל מרצפות מפוזרות, התפתל בין ערימות פסולת בניין, לבין פחי זבל והתחבר לדרך עפר. בקצה דרך העפר ניצבו שני בנייני "רכבת" דו קומתיים, מוקפים בקוצים ובעשבייה. מהמבנים המקוריים, התפצלו מרפסות וחדרים שנבנו כהרחבות, על מנת להגדיל את הדירות הקטנטנות. 

"פה". הצביע מוכר הפלאפל על דלת בקומת הקרקע של אחד המבנים.

"כאן רחוב מסילת ישרים? אתה בטוח?".

"את רוצה את שמעון כליפה? זה פה". הפטיר ונעלם במהירות.

רוני המתינה לרגע. על תיבות הדואר הפרוצות, לא היו שמות. גם על הדלתות. אספה היטב שערה והידקה הגומייה.  תחבה את החולצה אל מתחת לחגורה.

"טוק טוק טוק".  נקשה בדלת.

כעבור דקה הרימה ידה.

"טוק טוק טוק" נקשה שוב .

דלת חרקה בתוך הדירה.

"שמעון, אני יודעת שאתה פה. זו רוני פרוייליך. סמלת הת"ש מהגדוד. אני פה לבד".

קול  שיעול קל בקע מאחורי הדלת.

"שמעון, כליפה. באתי מרמת הגולן במיוחד כדי לדבר אתך. זה לא נעים לדבר לדלת סגורה".

"שמעון לא פה". אינפף קול צרוד, מבעד לדלת.

"שמעון כליפה. זה חשוב. הגשת בקשה לחופשה מיוחדת. הגשת בקשה לעבור לשרת קרוב לבית. אי אפשר לאשר את זה, בלי לערוך ביקור בית". נשאה קולה.

שקט השתרר. נדמה היה לרוני ששמעה תריס חלון מוגף. יצאה מהמבואה והסתכלה על חזית הבניין. דקה חלפה, ועוד דקה. שוב נעמדה מול הדלת.

"בום בום בום" דפקה באגרופה.

"כליפה. רוצה שישלחו לפה משטרה צבאית? זה הצ'אנס האחרון שלך. אחרי זה תוכל לשכוח משרות קרוב לבית או מחופשות. זה מה שאתה רוצה ? כלא? אני סופרת עד שלוש ואז הולכת. אחת.....שתיים......".

"שתיים וחצי?".  נשמע קול עם חית גרונית, מאחוריה.

רוני ניתרה והסתובבה באוויר לאחור.

"משוגע אחד. הבהלת אותי".

גבר צעיר שחום עור ושיער, עמד מולה. לבוש במכנסי דגמ"ח ובגופיה לבנה, כפכפים לרגליו.

"שמעון? שמעון כליפה? למה לא פתחת?".

"הדלת הזו נעולה. תמיד. בואי אחרי. הכניסה מסביב".

הלכה אחריו. שביל צר הקיף את הבניין והוביל לחצר האחורית. נכנסו פנימה דרך המרפסת.

"שבי. אפשר להציע לך משהו לשתות?" החווה בידו על כיסא קטן שעמד בפינת  חדר המגורים הקטן.

הניחה לידה את "תיק השכל". התיישבה בזהירות. ה"עוזי" על ברכיה, רצועתו כרוכה עדיין על צווארה.  

"כוס מים. אין לך מושג כמה קשה למצוא את הבית שלך. חושך פה. אתה יכול להדליק אור?".

בגבו אליה, פתח את הברז, מילא כוס חרסינה גדולה במים. והגיש לה.

"החושך טוב למחשבות. באור, רואים את הלכלוך". הישיר אליה שתי עיניים שחורות ונוצצות.  

"רק אתה פה?"

"רק אני. למה ? הווזווזית פוחדת?"   

"סליחה ? איך אתה מדבר אלי? עשיתי לך משהו רע?".

"ווזווזית. בשביל מה באת?".

"תדליק את האור בבקשה".

"לא מדליק. אם גמרת את המים כדאי שתתחפפי מפה".

קמה ממקומה, ופנתה לכיוון הדלת. הושיטה ידה למתג החשמל כדי להדליק את האור.

כף ידו של שמעון סגרה על כף ידה, לפתה אותה בכוח והרחיקה מהמתג.

"תעזוב אותי יה דפוק. אתה מכאיב לי. תעזוב או שאני מתחילה לצרוח". סיננה רוני תוך שהיא נאבקת לשחרר את ידה.

 "תצרחי חופשי. רק אני שומע" רשפו עיניו לעומתה.

"תעזוב כבר".

"עזבתי. שלא תעזי לגעת באור. עכשיו תסבירי לי בשביל מה באת?".

"באתי לעשות ביקור בית. הייתי, ראיתי, הלכתי. שלום". אספה את התיק, היטיבה חולצתה לתוך מכנסיה ופנתה לצאת מהדלת. סובבה את הידית ומשכה בכוח. הידית נותרה בידה.

"את יכולה לצאת לחצר, בדיוק כמו שנכנסת". הפטיר שמעון.

בצעד נמרץ יצאה לחצר הקיפה את הבניין ופנתה ללכת לכיוון המרכז המסחרי. לאחר דקה נעצרה. הסתובבה. חזרה כמה צעדים  והתיישבה על קוביית בטון ישנה, בצד השביל. הליטה פניה בין כפות ידיה ונשמה נשימות עמוקות.

"המים שלך. לא שתית".

רוני הזדקפה, הרימה מבטה ונתקלה בעיניו השחורות של שמעון. כוס המים בידו.

"מצטער. תשתי".

"תודה". גמעה את המים בלגימה אחת.

"עוד". מזג לה מבקבוק זכוכית גדול.

גמעה כוס שנייה עד למחציתה.

שמעון התיישב על קוביית הבטון ליד רוני.

"אז אולי בכל זאת תגידי? למה באת? אני נפקד כבר  עשרים וחמישה ימים. וזה אומר שאני בעצם עריק.  חיכיתי כבר ל"בראסו". אז למה שלחו אותך?".

רוני הוציאה מ"תיק השכל", התלוי על צידה, תיקיית קרטון חומה ובה ניירות וטפסים.

"בקשת ביקור בית כדי שיעבירו אותך תפקיד לשרות קרוב לבית. באתי לעשות ביקור בית. זה התפקיד שלי. משטרה צבאית, זה לא העניין שלי.

"אז עכשיו באת? כבר לפני ארבעה חדשים הגשתי למג"ד את הבקשה".

פתחה את תיק הקרטון והחלה להקריא מהדף הראשון.

"שמעון כליפה, מספר אישי 2183193. כתובת הבית - מסילת ישרים מספר 7 דירה 3. גבעת משה. טלפון ציבורי – 03-911829 במרכז המסחרי. רב"ט. התגייס ב-8.4.1972, עבר טירונות, צמ"פ (צוות מחלקה פלוגה) ואימון מקצועות. תפקיד- טען קשר. בניגוד להמלצה, סרב ללכת לקורס מפקדי טנקים."

שמעון שיסע את דבריה. "לפני שנה, משאית עשתה רוורס על הטלפון. גם על תחנת האוטובוס".

"איך מתקשרים אליך?"

"לא מתקשרים. מי שרוצה אותי. בא לפה. עדיף עם לב נקי".

המשיכה להקריא מהתיק שבידה.

"ארבעה אחים קטנים. אחות גדולה. אם חולנית שעובדת ביום בניקיון ובשעות הלילה בסיעוד. אבא עבד כפועל דחק ב"קק"ל". אלכוהוליסט כרוני. כבר שנה, מאושפז בבית חולים סיעודי. ביקש תמיכת סעד. הגיש  טופס 60. היה בשני ראיונות מג"ד. הגיש  טופס 55. לא הגיעה תשובה. ב-6.9.1973  קיבל חופשה מיוחדת של שבועיים". רוני העבירה  דף בתיק ונשאה אליו עיניים.  

"באמת? עשית את כל הדרך מרמת הגולן ועד לכאן, רק בשביל לספר לי את זה?". הביט בה בחוסר אמון.  

"האחות הגדולה, ברחה מהבית. בגיל שש עשרה התחתנה עם עבריין שכיום מרצה עונש בכלא רמלה. גרה אצל אימא שלו ומגדלת שני ילדים שלה ועוד שניים שנולדו לו מאישה אחרת".

"שנתיים לא ראיתי אותה". רטן כליפה.  

"איפה אימא שלך? אני רוצה לפגוש אותה. בשביל הביקור בית. צריך לראות מישהו מהמשפחה".

"בעבודה. היא לא תחזור היום. ממשיכה לעבוד לילה. את רעבה?".

"מאד".

"בואי. ניכנס חזרה לבית. יש פיתות מהבוקר וחומוס".

נכנסו חזרה לבית דרך החצר. כליפה פתח את התריסים בחלון. ונעלם במטבח הקטנטן. קרני השמש חדרו והאירו את הבית האפלולי.

"על אף הדלות והמחסור נראה כי הבית נקי, ומסודר". רשמה על דף בתיק שהביאה אתה.

על השולחן הקטן הונחו, צלחת חומוס גדולה עם מעט שמן זית, שתי פיתות עיראקיות, בצל חתוך לארבע, צנוניות אדומות ומלפפון כבוש.

"זה מה שאוכלים אצלנו". חייך.

"תודה. מהבוקר לא אכלתי כלום". הניחה את ה"עוזי" בצד והתנפלה על האוכל ברעבתנות. אוכלת בידיה,  מצקצקת  בשפתיה.

"סיגריה?". שלף חפיסת "סילון" והושיט לרוני שסיימה לאכול.

"תודה". שלפה אחת והניחה בין שפתיה.

כליפה הצית גפרור וקירב אל פניה.

רוני שאפה את העשן לריאות והשתעלה בחוזקה.

"לבריאות. זה מה שקורה למי שמסתיר משהו." צחק כליפה.

רוני התעשתה, התיישבה על הכיסא והקריאה שוב מהתיק האישי.

"ביום השני של המלחמה יצא הגדוד להתקפת נגד בגזרה הדרומית, איגף את האויב ותקף ממזרח. ההתקפה, בלמה את  התקדמות הכוחות הסוריים בדרום רמת הגולן. הטנק של רב"ט שמעון כליפה השתתף בכוח ההטעיה ונפגע מטיל "סאגר" נגד טנקים. אנשי הצוות נטשו את הטנק הפגוע והסתתרו במעביר מים. מתחת לכביש באזור רמת מגשימים".

" נו די. תגידי לי כבר משהו שעוד לא שמעתי. בשביל מה שלחו אותך?". גיחך כליפה.

"מה קורה עם האחים הקטנים שלך ? איפה הם ?" התעניינה רוני.

"בפנימייה. בית ספר חקלאי ליד נתניה. הקטנים יבוא עוד מעט מבית הספר. למה את שואלת?".

"כי באתי לעשות ביקור בית. זה התפקיד שלי. איפה אוכל למצוא את אימא שלך ? איפה היא עובדת?"

"איזה שאלות יש לך. חמישה טנקים סורים הסתובבו חצי לילה וניסו לצוד אותנו. פה הוציאו ילדים לפנימייה. ואת? גברת פרוייליך, איפה היית? איפה היית במקום לעשות ביקור בית?  אני הייתי צריך להיות פה" צעק.

"אז במקום להיות פה, נתנו לי לקפוא בטנק מסריח ארבעה חדשים במובלעת בסוריה. את מסוגלת להבין את זה?  ווזווזית".

חטף את התיק מידיה. הטיח אותו ברצפה וקפץ עליו בשתי רגליו.

"קח. תשתה כוס מים. ותירגע". מזגה לו כוס מבקבוק המים העגול. 

"הזהירו אותי שאתה יכול להיות מגעיל. אבל לכזאת רמה לא ציפיתי. צ'חצ'ח".

אספה את הניירות וסדרה אותם בתיק.

"רוצה לדעת איפה הייתי?" המשיכה.

"אתמול, הייתי אצל אבא שלך בבית החולים. משם נסעתי לרמלה, לבקר את האחות המסכנה שלך. עד שענו בפנימייה של האחים שלך, יצאה הנשמה. כולם  בסדר גמור. בקשו למסור דרישת שלום לאח הגיבור. רק את אימא שלך לא מצאתי. אז אולי תסביר לי איפה אתה מסתיר אותה ? ולמה?". רשפה לעומת כליפה.

"באמת? היית אצל אבא שלי? אצל אחותי? בפנימייה של האחים שלי? למה לא מספיק לך ביקור בית פה?"

רוני אספה את התיק מהרצפה ודפדפה בניירות.

"בחסות החשיכה, חזר הצוות לטנק הפגוע והשמיש אותו . שמעון כליפה החליף את המפקד הפצוע. במהלך הלילה שבין יום שני לשלישי, ניווט שמעון כליפה את הטנק ופיקד עליו.  זאת תוך כדי היתקלויות בכוחות שריון ובחוליות קומנדו סוריים. צוות הטנק בפיקודו של שמעון כליפה, חיסל חמישה טנקים סוריים ופגע בעשרות חיילי אויב.

בהתאם להמלצת מפקד האוגדה החליט הרמטכ"ל להעניק לרב"ט שמעון כליפה את עיטור המופת. שהוא העיטור השני בחשיבותו בצבא".

"אז בשביל זה באת. עכשיו המג"ד לחוץ על כליפה. הבנתי אתכם. שולחים סמלת ת"ש במקום קצין. כדי שכליפה לא יברח, חס וחלילה".

"באתי לערוך ביקור בית. רק תגיד לי כבר איפה אני מוצאת את אימא שלך. איפה היא עובדת? אלך אליה".

"אימא תבוא עוד מעט. לנוח קצת לפני משמרת לילה."

לבית התפרצו שני האחים הקטנים .

"מי זו? מה זה, רובה אמיתי?" צהלו למראה רוני.  

"זו רוני מהצבא.  לכו לשטוף ידיים. אני כבר מוזג לכם אוכל". חייך כליפה.

"הטקס ייערך מחר בבסיס החטיבתי ברמת הגולן. בבוקר,  יגיע במיוחד רכב של החטיבה ויאסוף את כל המשפחה שלך להיות אורחים בטקס. אתה צריך לבוא איתי בחזרה לגדוד. הנהג של המג"ד יאסוף אותנו מפה בארבע. לאחר  הטקס ייערך לך משפט. המג"ד הבטיח לי שינהג בסלחנות ויקבל את המלצותיי לשיפור בתנאי השירות".

הילדים התיישבו לאכול בשולחן הקטן, מוקסמים מה"עוזי" של רוני.

אישה כהת עור, רזה וכסופת שיער נכנסה לבית.  

כליפה הזדקף.

"אימא. תכירי. זו רוני מהצבא. היא באה לדבר אתך. אני הולך לארוז תיק".  

"אני יודעת. ביקשתי מהספרית, שתשלח אותה אליך". חייכה האישה.

רוני נזכרה שזו המנקה מהמספרה, שבמרכז המסחרי.

סמוך לשעה ארבע, המרכז המסחרי הישן המה אדם. נדמה כי כל תושבי השכונה הקטנה והמוזנחת הגיעו. מכונית סוסיתא לבנה נעצרה בתחנת האוטובוס ההרוסה בצד הכביש המשובש. כליפה ורוני חצו את רחבת המרכז המסחרי ולקול מחיאות הכפיים וצהלות התושבים הנרגשים, התיישבו במושב האחורי של הסוסיתא. 

"ווזווזית". כליפה הסתכל ברוני וחייך.

"צחצ'ח". לכסנה מבט מבעד לזגוגיות משקפיה והניחה ידה בכף ידו.

הנהג שילב להילוך ראשון והסוסיתא הלבנה,  הפליגה צפונה לרמת הגולן.