הורות מאוחרת
סמוך למזרקה ב"גן העיר" ישנו מתחם משחקים צפוף והומה הורים וילדים כמעט בכל פעם שאני עוברת דרכו, וכך היה גם אתמול אחה"צ , כשלפתע הבחנתי בילדון מתנדנד לצידי כשיכור, ממרר בבכי תמרורים וצווח את נשמתו החוצה בהיסטריה. הוא היה לבדו, כלל לא מודע לנוכחותי מרוב שהיה שקוע בהזיותיו ובסבלו. התבוננתי סביבי קצת בפליאה בכל יתר המבוגרים שכל מעייניהם היו נתונים לילדיהם, איש מהם לא שעה לטרגדיה האישית של הילדון חוץ ממני, וכך מצאתי את עצמי כורעת לקראתו ומתבוננת בו מקרוב בגובה העיניים : "מה קרה, ילד ?" שאלתיו ברוך. מרוב שהיה אחוז כל כולו באקסטזה של צרחות קורעות לב והתייפחות בלתי נשלטת מדם ליבו, הוא לא הצליח אפילו לדבר, ולרגע פקפקתי ביני לביני אם בכלל הוא מבחין בקיומי, כי הוא נראה לי בעולם פרטי משלו ביקום מקביל באותו רגע. מאחר שהוא לא השיב, תרגמתי את ניחושיי למלים בתקווה שאקלע : " איבדת את אמא " ? שאלתי ובה בעת הנחתי יד רכה על זרועו כדי למקד את תשומת ליבו לנוכחות שלי בשאיפה להחזיר אותו למציאות. זה עזר, אם כי הוא עדיין לא הצליח להוציא הגה מרוב שהיה נתון בסערת רגשות, ורק הנהן נמרצות בתגובה, מישיר מבטו סוף סוף לתוך עיני. "אה, אז אל תדאג, תיכף נחפש ונמצא אותה ביחד, בסדר ?" הבטחתי בחיוך ידידותי, וכדי לרכוש את אמונו, המתנתי לאישורו. כשראיתי ששוב אינו משיב, החלטתי לקחת פיקוד ולהוביל אותו איתי , כורכת את כף ידי סביב כתפו, והילדון ממאן להירגע או להאמין לי, בלית ברירה מהלך כרוח רפאים, גורר את רגליו כמו נידון למוות. האמת שזה היה מכמיר לב, וממש ריחמתי עליו. יצא לכם להתבונן פעם מקרוב בילד שאיבד את אמא שלו ? כי לי זו היתה הפעם הראשונה, וזה הימם אותי כמה שהוא היה לחוץ ומבוהל, ממש הצלחתי להרגיש את הפחד שלו, הוא היה מעורער לגמרי. נדמה היה לי באותו רגע שבשביל ילדים אין פרופורציות, עבורם לאבד את אמא זה סוף העולם, פשוטו כמשמעו, הם לא מאמינים שזה זמני. הוא נראה משוכנע שהיא אבדה לו לנצח. כעבור עשרים שניות בערך שהמשכנו לחוג במעגלים במתחם בחיפוש אחרי האם האובדת, בעודי לא מפסיקה לפזר באוזניו מלות עידוד ונחמה מרגיעות שאני בספק אם הוא בכלל האזין להם במצב הנפשי שהוא היה שרוי בו, וההתייפחות המשולבת בזעקות השבר אינם פוסקות אף לא לרגע, פתאום הגיחה לקראתנו בריצת אמוק משום מקום אישה שניכר עליה כי הינה מבוגרת, והיא מסתערת עליו, מניפה אותו בפראות אל זרועותיה , ממלמלת מלות התנצלות ומלטפת אותו - הילד בשלב הזה איבד את זה לגמרי מרוב הקלה, הצרחות והבכי התגברו פי כמה וכמה, זה היה השיא של ההתקף, בחיים לא ראיתי דבר כזה, התבוננתי בשניהם מרותקת, והאמת שברגע הראשון ממש התבאסתי כשהם בכלל לא התייחסו אלי במבט, והסתלקו משם מיד מבלי אפילו להסתכל לכיוון שלי או להודות לי.. בכל זאת הייתי היחידה ששמה לב והיה איכפת לי מהבן שלה, אז יכלה לזרוק לי איזו "תודה" . זה לא שציפיתי למדליה, אבל היה יכול להיות נחמד לזכות ממנה לאיזה חיוך ומלה טובה. מילא, זאת לא הנקודה, אני מבינה שהם היו שניהם הגיבורים בסרט פרטי, שאני הייתי רק הניצבת שלו בתפקיד משני, כך שמיד התעשתי והשלמתי עם העניין בסלחנות, אם כי לא יכולתי שלא לציין לעצמי בעודי מלווה אותם במבטי כשהם מתרחקים, שהיא נראתה כמו סבתא שלו ולא כמו אמא שלו.
אישה מבוגרת שהיא אמא לילדון כזה פצפון זה כבר לא עניין נדיר במחוזותינו, אפשר לומר אפילו שכיח, ובדיוק בסוגיה הזו אני רוצה לעסוק הפעם.
עזבתי את מתחם "גן העיר" צועדת לכיוון האוטו, בהיותי עדיין תחת ההשפעה העזה של הרושם שהותיר בי כל המאורע שזה עתה שיתפתי אתכם בו, וכבר גמלה בליבי ההחלטה שבשובי הביתה אני סוף סוף מתיישבת לכתוב ולפרוש את העמדה שלי בגלוי, בתקווה שהנימוקים שאעלה כאן ישכנעו אתכם, או לפחות יעוררו דיון מפרה ומהנה סביב הנושא שמעסיק אותי שנים רבות ביני לביני והתבשל אצלי לאורך זמן בראש, אך התלבטתי אם להעלות את המחשבות על הכתב או לשמור אותן לעצמי, והנה, מסתבר שהאירוע הזה הכריע את הכף והעלה מחדש זיכרון ישן, כי תוך כדי שאני מהרהרת באירועים שזה עתה נטלתי בהם חלק, איכשהו הזיכרון האסוציאטיבי שלי הפעיל אצלי איזה טריגר שזרק אותי כמה שנים אחורה בזמן, למתחם שוק הפשפשים :
נכנסתי לחנות תכשיטים קטנה הסמוכה לשוק, ונקלעתי במקרה לשיחה מעניינת שהתפתחה שם בין המעצבת (שהיא גם המוכרת בחנות וגם היוצרת של התכשיטים), אחיה הגדול שנכח במקום, ועוד שני לקוחות ששהו בחנות יחד איתי. אז היינו חמישה, אני אפילו לא זוכרת איך קרה שגם אני התערבתי בשיחה, כי אצלי זה לפי מצב הרוח – באותה מידה שאני יכולה רק להתבונן מהצד, כלומר רק להאזין ולשתוק, ככה בפעמים אחרות אני עמוק בלב השיח ואף מובילה אותו. ובפעם הגורלית ההיא, כנראה שהייתי במצב רוח חברתי, כי זה עניין אותי מספיק על מנת שאתערב בשיחה החשובה, המעמיקה והמרתקת הזו שהתנהלה ביני לבין ארבעה אנשים שהיו זרים גמורים עבורי, והקסם היה שזה משהו שקרה מעצמו, התגלגל בטבעיות , עת גלשנו לשיח שלא הצלחתי לשכוח עד היום.
אני זוכרת שזה התחיל ביוזמתו של האח של המעצבת, הוא שיתף אותנו שהוא מתקרב לגיל שישים ונולד לו זה עתה ילד ראשון מבת זוגתו הנוכחית, הוא גרוש, הם לא נישאו אבל חיים יחד, וכיום הוא המאושר באדם, הוא מאד אוהב אותה ואת בנו בכורו שהוליד אי פעם, כשכבר היה בטוח שלעולם לא יהפוך לאב והשלים עם העניין כבר לפני שנים שהוא לא יזכה לחוות איך זה מרגיש להיות אבא, והנה, בסוף זה קרה אפילו לנון קונפורמיסט כמותו. הטענה שלו היתה שזה נפלא שזה קרה לו כעת, בגיל כ"כ מאוחר שהוא אדם כבר מגובש ושלם ויכול להעניק הרבה יותר לבן שלו מאשר בעבר, כי כשהיה צעיר היה במצב של חוסר נתינה , ילדותי, לא בוגר וילד בעצמו , מבולבל ואגואיסט וכל הדברים האלה הרי היו מחלחלים לילד שלו, טען אף שבעבר הוא בכלל לא רצה ילדים, והיום כשיש לו - הוא מסוגל לתת לצאצא שלו אהבה אמיתית, מסירות, ולמלא את הצרכים הנפשיים שלו כאדם שלם, והוא המשיך להצדיק את העובדה שבעיניו להיות אבא מבוגר זה הכי בריא בעולם לילד, מתוך הניסיון שלו זה הכי נכון להביא ילדים לעולם בגיל מאוחר, וכמה שיותר זה יותר בריא וטוב לילד, אבל אני טענתי מצידי בלהט שאני רואה איך זה טוב ובריא לו בתור אבא, מבחינת המקום הנפשי שהוא מרגיש בו היום, אבל מה לעשות שלילד עצמו זה ממש לא בריא להפוך ליתום בגיל עשרים ומשהו, כי מכל כיוון שלא תסתכל על זה - ילד צריך וזקוק לאבא שלו בחיים, שילווה אותו ויתמוך ויהיה איתו כמה שיותר שנים ולא רק עשרים ומשהו (במקרה הטוב, כן ? כי הוא הרי יכול למות גם קודם, אבל את זה לא אמרתי בקול רם, את זה אני מציינת רק בפניכם. אני מזכירה לכם שהוא היה קרוב לשישים כשנולד בנו).
אדגיש במאמר מוסגר שהאדם הזה היה נראה לי סימפטי ומאד חיבבתי אותו ואת אישיותו, איש שיחה מעניין ונבון, כלומר חשתי הערכה כלפיו ונדמה לי שזה היה הדדי כי הקשבנו זה לזה והשיחה זרמה בנועם, תוך כבוד הדדי בין כל המשתתפים בשיח ואוירה טובה וחברית, למרות שלא הסכמתי עם הגישה האוטומטית הזו שרבים משכנעים את עצמם בה, ואני תיכף עוד ארחיב בה. מה שהלך בחנות הזו ארך אולי כשעתיים של שיחת נפש ספונטנית ומרתקת, מלאת פולמוסים מכל כיוון אפשרי, כשאני הייתי היחידה בדעת מיעוט שמתנגדת להורות מאוחרת, מעלה טיעונים שונים, וכל יתר המשתתפים בשיחה ניסו להצדיק את עצמם בטענות שונות, ומה שבעיקר חזר ועלה שוב ושוב בשיח המשותף בווריאציות שונות ומשונות היה הקלף של המוכנות הנפשית של ההורה להפוך לכזה.
אז כאן אני רוצה לבוא ולהצהיר אחת ולתמיד ולהפריך את הטענה הזו כי לטעמי היא שגויה מיסודה : דרך העיניים שלי, זו מעשייה שאנשים מספרים לעצמם, אתה אף פעם לא באמת יכול להיות מוכן להיותך הורה, זה תמיד נופל עליך כרעם ביום בהיר בכל גיל, בין אם אתה בן עשרים ושתיים ובין אם אתה בין ארבעים ושתיים, וכמה שאתה לא מתכונן לקראת זה או משוכנע שאתה מוכן נפשית – מדובר עדיין באחד האתגרים הכי מסובכים שיש – להיות הורה, זה מסוג הדברים שעד שלא מתנסים בהם בפועל - אי אפשר להתכונן לזה או ללמוד את זה "על יבש" או ברמה תיאורתית מספרים או מהתבוננות בהורים אחרים עד שאתה לא חווה באמת על בשרך. רק כשמנסים ועושים ופועלים, רק הניסיון המעשי הממשי נותן לך כלים ורק כשאתה באמת הופך להורה – אז אתה מבין את גודל האחריות. ככה שזה בולשיט לטעון שאתה יותר מוכן כשאתה מבוגר, כך או כך אתה אף פעם לא מוכן, וזה דורש ממך הסתגלות, מאמצים, ויתורים וקושי, בעיקר קושי, כי זו המלאכה הכי קשה שיש. אז למה לעזזל לדחות את זה לשנים מאוחרות יותר ? זה תמיד מפריע למהלך התקין של החיים , זה תמיד עוצר ב"הולד" את העבודה ואת כל יתר הפרוייקטים, מקפיא והופך את חיי השגרה על פיהם, כל היתר נדמה כזניח ושולי לעומת הצאצא, תמיד שואב ממך תעצומות נפש , זמן יקר ושעות שינה, אז לרדוף אחרי ילד קטן בריצות אינסופיות בגיל צעיר כשעוד כוחך במותנייך בשנות העשרים נראה לי הרבה יותר הגיוני , אידיאלי ונכון מאשר כשאת/ה בן/ת 30/40/50/60 , אז למה האופנה המתפשטת הזו לדחות את העניין , וקודם לממש את עצמך ולהגשים את עצמך ולעשות את כל היתר מתוך מחשבה שהחיים נגמרים ? למה לא לשלב בד בבד כחלק מהחיים ? היי, אח"כ זה יהיה הרבה יותר מסובך, להכניס ילד/ה לתוך החיים שלך, ואז גם יש הרבה יותר סיכוי שיהיו לכם מעט שנים ביחד.. מנקודת המבט שלי, בלהיות אמא צעירה ואנרגטית בת עשרים ומשהו יש הרבה יותר יתרונות מאשר חסרונות, זה נראה לי גם יותר טבעי, כי ככה זה צריך להיות כמו שזה היה מאז ומעולם, לפני שהתחלנו להשתגע פה בחיים המודרניים שלנו ולהתערב במגבלות הביולוגיה הגופנית שנולדנו עימה.
יש עוד נקודה חשובה שהעלתי בדיון ההוא בשוק הפשפשים : כשהורים מביאים לעולם ילד/ה בגיל מבוגר אז בהרבה מקרים , בגלל שהם דחו את העניין עד ש"יהיו מוכנים", בלית ברירה הם נאלצים "להסתפק" בילד אחד , כי הם נעשים כבר מבוגרים מדי לעוד ילדים, וזו מעין ברירת מחדל כזו, של לחכות עד הרגע האחרון ולמשוך את זה, ואז, גם כשחלקם מעוניינים בעוד ילדים, הם פשוט כבר לא מספיקים, ומה שקורה לא מעט פעמים הוא שכל הציפיות והתקוות מושלכות על אותו ילד/ה, דבר שמן הסתם מאד שמכביד עליו/ה.
זאת ועוד, כשההורים מתבגרים ומזדקנים, לא מספיק שהילד הוא צעיר מידי, לעת זקנה כל האחריות של הטיפול נופלת על כתפיו הצרות, ואין לו עם מי לחלק את הנטל של הטיפול בהוריו הקשישים. יש לי קרובת משפחה שיש לה בן יחיד, ואני רואה איך הוא קורס מהטיפול בה, קשה לו לשאת בעול כשהוא לבד בזה, אין לו אף אחד שעוזר לו בכך, והוא מאד מסכן כי אמא שלו תלויה בו לחלוטין מהפרט הכי קטן ושולי ואם הוא לא בא אליה, אין לה כמעט אף אחד בעולם (היא אלמנה).. זה לא פשוט. ואני כמובן לא טוענת חלילה שצריך להביא עוד ילדים רק מהטעם הפרקטי הקר שיהיו מספיק ילדים שיחלקו בנטל משותף בעת הטיפול בהוריהם לעת זקנה, אבל אני רק מעלה פה עוד היבט כנקודה למחשבה, שלילדים שיש להם אחים (או לפחות אח/ות אחד/ת) יש איזה איזון, וחלוקה שווה בנטל, ובכלל, יש עוד המון להרחיב כאן באספקטים פסיכולוגיים נפשיים שקשורים , ואם תרצו אשמח לעשות זאת בתגובות.
(סורי, הבת של טום קרוז וקייטי הולמס)
אחות של קולגה שלי לעבודה, רווקה בת 53, אישה מקסימה וטובת לב, הביאה לפני שנתיים ממזרח אירופה, נדמה לי שמאוקראינה אם אני לא טועה, עוללה יפיפיה, שהיום היא דומה מאד לסורי קרוז, הבת של טום וקייטי, והאימוץ הזה מביא לה הרבה אושר, היא בעננים, ואני מפרגנת לה, כי אני רואה כמה שהיא מעניקה לה משמעות ושמחה בחיים, (קשה מאד להישאר אדישים ולא להתרגש לנוכח זאת,) אבל ליבי ליבי על הילדה הזו, כשאני חושבת מה יהיה איתה אחרי שאמא שלה תמות, לא רחוק היום, עניין של שני עשורים או קצת יותר, וכמה לבד היא תהיה בעולם הזה, וזה עצוב לי, התלישות הזו, ובכלל, יש כאן כ"כ הרבה משתנים בסיפור הזה של המשפחה הקטנה שהם יצרו ביחד שתיהן, ולמרות שאני מאחלת להן רק טוב, (מכל הלב, באמת) אני לא יכולה להתעלם מהעובדה הפשוטה שהבחירה שלה בהורות מאוחרת היא טעות פטאלית ומעוותת כמעט מכל בחינה אפשרית שעולה על דעתי.
הורות מאוחרת בימנו הינה נורמטיבית אבל היא אינה טבעית ואינה מסונכרנת עם מגבלותיו ויכולותיו של גוף האדם, זה עניין חדש יחסית שמאד התפתח בשנים האחרונות יחד עם ההפריות המלאכותיות והתקדמות המדע והרפואה, ובהקשר הזה אני תוהה איך אפשר להתעלם מכל המחקרים המתריעים על כל הסכנות הבריאותיות ? למשל מחקר שנעשה לאחרונה מגלה שילדים שנולדים לאבות שגילם חוצה את הארבעים מועדים לסכנה ניכרת יותר מבחינה סטטיסטית לכל מיני מחלות נפש, הפרעות אישיות ולקויות נוספות שמסכנים את בריאותם, וידוע שהפוריות של נשים מצויה בשיאה בגילאי העשרים המוקדמות, ואז היא רק בירידה מכאן והלאה, כלומר בגיל שלושים וגרוע מכך בגיל ארבעים שנשים נכנסות להיריון (חלקן אפילו מעל ארבעים) – הן בפירוש מסכנות את עצמן ואת עוברן, וכשההריון בסיכון, הסכנה לאינספור מומים בילוד עולה בהתמדה ביחס ישר לגיל האישה, ואם זה מסוכן גם לאישה ההריונית עצמה, אני תוהה כיצד בכלל מישהי יכולה להנות מהתהליך כשאין סוף סכנות מרחפות מעל הראש שלה לעצמה ולפרי בטנה ? ?
אני בת זקונים לאמא שילדה אותי כשהיתה כבר בת 37 והנה היום היא כבר בת 73, אמנם בריאה, אבל לא הייתי רוצה לחשוב על היום שמתקרב למותה, היא יכולה לחיות גם עוד עשר שנים ואף יותר, אבל יכול להיות שעוד מעט ניפרד , תתפלאו אני מהרהרת בכך מידי פעם וזה מעציב אותי, כי זה מוקדם מידי לאבד אמא, אני לא מרגישה מוכנה לזה, זה מפחיד אותי ומעסיק אותי להפוך ליתומה, אני רוצה שהיא תישאר מעורבת בחיים שלי כמה שיותר ואני פוחדת מהרגע שזה יגמר ולא תהיה לי יותר אמא. אני אומרת לה לעיתים קרובות "אמא, עוד מעט נפרד, אין לנו עוד הרבה זמן ביחד" , והיא בטוחה שאני מתבדחת, אבל בחיי שאני רצינית לגמרי, וזה מטריד אותי.
(היא אמא שלה או אחותה ? קשה להכריע..)
ועוד לא דיברתי על פער הדורות שהרבה יותר קשה לגשר עליו ככל שההורה מבוגר יותר מהילד/ה שלו..
אני פשוט רואה שכבר הכברתי במלים, אז מוטב שאגיע כבר לסיכום : הטקסט הזה לא נכתב במטרה להיות "מסע הפחדה" , ואני בטוחה שיש מי שיקרא ולא יזדהה איתי , ויחשוב אחרת. זה בסדר, אני מקבלת את זה בהבנה. המוטיבציה שלי לכתוב אותו היא לצורך נקיטת עמדה אישית פרטית ברורה שמטרתה לא להמליץ על הורות מאוחרת, להציף ולעורר מודעות לשיקולים הרבים שציינתי לעיל למה אני נגד התופעה, וברור לי שכל אחד יפעל על פי צו מצפונו ויבחר כראות עיניו כיצד לנהוג, אבל אני כן חושבת שצריך לדבר על זה בגלוי וכמה שיותר, בעיקר על ההשלכות המשמעותיות שישנן כאשר ממתינים ל"בשלות" ולוקחים את הזמן, לטובת כל המעורבים בדבר, בעיקר לטובת האינטרסים של הילד/ה.
בשורה התחתונה האמירה שלי אליך, קורא/ת יקר/ה, היא שאם את/ה רוצה ילדים ואת/ה בשנות העשרים שלך, אז למה לדחות ? מהטעמים שהעלתי לעיל, אני סבורה שזו תהיה שגיאה מצידך להמתין, אל תחכה/י לגיל שלושים או למעלה מזה. אם זה מתאפשר, כדאי להתחיל עם זה מוקדם, תעשי/ה ילדים עכשיו, כך אני ממליצה לך בכל אופן.
+++ מקנחת בתמונות כהרגלי. יודעת שהפעם הגזמתי בכמות, נסחפתי לגמרי (האמינו לי שעוד צינזרתי וויתרתי על רבות אחרות מעולות) - סילחו לי, כי כשמדובר בילדים מרחבי העולם, אני קצת שוכחת את עצמי..
|
