ת', היה ילד כל כך חייכן ונעים. תמיד שהיה רואה מישהו עצוב היה שואל אותו מה קרה, תמיד היה עוזר לכל זקנה עם הסלים. היה תמים. תמים עד כדי כך שאפילו לא היה מבדיל מתי צוחקים איתו ומתי צוחקים עליו. ילד תמים, עם שפתיים נורא אדומות, שיער נורא שחור, עור נורא לבן, ונמשים. עיניו, ירוקות.
הילדים בכיתה צחקו על הנמשים שלו, היו לועגים לו. את זה, את זה הוא תמיד ניסה. ובכ לזאת, הוא ניסה להתחבר איתם, ניסה ולא הצליח. הם לא חיבבו אותו, הם קינאו בו. והוא אף פעם לא הבין במה יש לקנא. יום אחד הוא חזר מבית הספר וראה את הילדים משחקים בכדור. הוא ביקש להצטרף, אבל הם לא הסכימו, אז הוא פשוט הסתכל מהצד.
יום אחרי זה הוא ראה אותם שוב, וביקש שוב, הוא כל כך רצה לשחק עם מישהו. והוא אפילו היה טוב בכדור רגל. הם לא רצו, לא רק שהם לא רצו. הם תפסו לו בשיער וגררו אותו , כמעט ותלשו לו את הקרקפת! הם שמו אותו על הריצפה, בעטו בו, ולא הסתפקו בזה. הם השתינו עליו, רגע אחד לפני שגמרו - אחד הוציא אולר כיס, וחתך את פניו. הוא אמר לו "יותר לו תבקש מאיתנו לשחק נכון"?
הוא חזר הביתה אנוס ועצוב והתקלח. מאותו רגע, הוא לא יחזור להיות כמו שהיה לעולם..הוא חזר הביתה והתקלח במשך שעות
האולר, השאיר צלקת. בפנים הגוף, ועל הפנים עצמן. מאז, הוא מסתובב עם הצקלת כאות קין. ואכן, כמו פעם, גם היום - כשרואים את הצלקת את הפנים שלו. לא רוצים להתקרב אליו. גם היום לא משנה. גם ככה לא צריך אף אחד. |