ואז הם נכנסו אחד אחד. רואי המספרים, עורכי הדינים והחוקים, יועצי החמס והחכמים. אחד,אחד, כאילו כבדרך אגב, לשאול שאלה אחת, או כפית קפה אחת, לכוס קפה שאינה קיימת. ואני רואה אותם בדמותם השניה, הרוצה, החושקת הנפחדת, הנעלמה. רואה אותם במבטם המתעכב לשניה, נאלם, מתנצל, חולם, מתעורר, מתבוסס במשהו שלא מיום העבודה הרגיל.

והיא, שבאה אלי כבדרך אגב, לא מתוכנן מראש כבר ימים אחדים, טופפת בכפות רגליה היחפות, על רצפת החדר המאובקת. ומהלכת כאיילת בר בג'ונגל העיניים המתוח כשריגיו של יער בראשית. נעה בין מבטם המבקש, מתרפס, מתחמק, ונענה בחיוך מאולץ לכל הבזק בניצוצות עיניה.

ואני שוב ושוב מציג בפניה את כל משוררי הבית, שלא העזו מימיהם לחשוב מחושניותה של המילה, וטעמה המתוק של כל אות ואות. ותוך כדי, מחליף משפטים חסרי משמעות ותוכן, כחיפוי וכחיפוש אחר עמדת ירי נוחה, לירי בלתי מתוכנן מראש, מהמותן אל מטרה שאינה נראית וממילא אינה מושגת.

לימים נעלמה ממסכת חיי, ונבלעה אי שם בשבילי ההיסטוריה בה צעדתי. או אז נפגשתי שוב בעדת המשוררים חסרי המילים, ונשאלתי שוב, מה היה סוד קסמה? מה סודה כי נמשכנו אליה כמגנט אל מתכת מבריקה ונוצצת? מה היה בה? שאנו כולנו, מקופלים היינו במבטינו בין סדיניה החמים, וגופה העדין החלק המתוח, השייך לעולם הקסום של כל החלומות שחלמנו! מה היה בה?

התקשתי להסביר. לך תספר לכל עדת המשוררים חסרי המילה, על מראה פניה יום אחד, כשמישהו הביא ממשקו עגבניות ומלפפונים שנקטפו זה מכבר. ושנינו יושבים וזוללים אותם אחד אחד, על האבק והחול שעליהם והנתזים הפורצים מכל נגיסה ונגיסה.

לך תסביר להם שאני בחלומותי הכי הכי, זוכר איך סגרו שפתיה האדומות ולשונה הלחה, על האדום האדום הזה, לך תספר להם איך עקב מבטך בקנאה מופלאה, אחר נתזי הטיפות שנשרו וזחלו על חלקת פניה, צווארה הזקוף, עד לעמק שדיה החם הרוטט, לך תסביר להם את המראות ההם ואת הרוח ההיא.