מִדְרָשׁ אָמָן
אוּלַי בְּלִי אַקְרוֹסְטִיכוֹן הַפַּעַם. הִתְחַכְּמוּת. וִיץ בְּתַשְׁבֵּצִית. כְּאִלּוּ לֹא נְחוּצִים לִי הַיּוֹם קַבַּיִּם. וְכֵּן צְרִיכָה, יוֹתֵר מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲפִלּו.
בְּלִי שֶׁאַרְגִּישׁ נִקְבָּצוֹת חוֹמוֹת חֵמָר לְפָנַי מֵאָחוֹֹרַי וּמִצְדָּדַי. עוֹד מְעַט קָט יַקִּיפוּ אֶת הַאֲוִיר הָעוֹמֵד סְבִיבִי.
אַקְרוֹסְטִיכוֹן הוּא עַצְמוֹ וַעֲדָה מְסַדֶּרֶת - קוֹרֵא שֵׁמוֹת, מְסַמֵּן וִי, קוֹבֵעַ לוּז רוֹקֵעַ בִּזְהַב הַמְזוּזָה עִקָּר וְתָפֵל. זָהָב רָקוּעַ הוּא עַצְמוֹ סַמָּן, מַעֲשֶׂה חוֹשֵׁב טוֹרְדָנִי בְּגֻמּוֹת נְגִיעָה צְפוּפוֹת יְחִידוֹת סְגֻלָּה אֲפוּפוֹת זִכְרוֹן-קֹדֶשׁ כְּנִימַת-עַל בְּסִימְבְּיוֹזָה מוּדַעַת לְעַצְמָה. וַאֲנִי שֶׁמְּתַעֶדֶת הַיּוֹם כִּי בָּא תּוֹרִי הִגִּיעַ נִמְתַּחַת מִקְּצֵה הָרִיטָלִין מִצִּדּוֹ הַמְּדַרְבֵּן.
הַפַּעַם לֹא אֵתֵן לוֹ לְהַרְגִּיעַ. פִּצּוּץ שׁוּלֵי הַעֲצַבִּים עוֹנֶה עַל הַדְּרִישׁוֹת. מִדְרָשׁ אָמֵן
©שושי שמיר, 27 בינואר 2013, קסבה
ויקיפדיה: אקרוסטיכון (מיוונית akros קיצוני + stichos שורה) היא שיטת כתיבה של שיר או פרוזה, בה ליקוט האות הראשונה של כל מילה, שורה או בית בשיר יוצר מילה או מספר מילים, שם, אותיות האלפבית כסדרן וכדומה. בימי הביניים נחשב האקרוסטיכון כאחד מקישוטי השיר, וככל שהאקרוסטיכון היה מורכב ומשוכלל יותר כך הוסיף ליוקרתו של השיר ומחברו. בעת החדשה השימוש באקרוסטיכון אינו נהוג בשירה רצינית, אם כי עודנו בשימוש בכתיבה שבאה לשעשע, כגון בברכות ליום הולדת.*
*ואני אומרת - נהוג גם נהוג
|
תגובות (24)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
וכמו שציינתי - "הקריאה הטבעית שלי" (או הקצב, המוסיקה) - כקורא.
זה מזכיר לי את הדיון האינסופי - מה חשוב יותר הקצב הפנימי של הכותב או של הקורא.
(חשבתי איך למשל וולך לא ויתרה מעולם לעורך/הקורא)
יש דבר כזה "שיר ללא פגם"? הטלת הספק צריכה תמיד להתקיים,
לפחות כדי להשבית שמחה

וביתר רצינות:
אולי בכל שיר אפשר/צריך לשאול האם משפט מנוסח כדי להתאים לתבנית אינו פחות "מושלם" ממשפט שלא עשו בו שינוי, או מניפולציה?
למשל כתבת:
יוֹתֵר מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲפִלּו.
בעוד שבקריאה הטבעית (שלי), גם בשירה, היא
אֲפִלּו יוֹתֵר מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
או - פשוט יותר לוותר
על המילה אפילו
והשיר לא ימצא חסר
אפילו במקצת, כזה כאילו?
הצלחתו של שיר יכולה להמדד גם בכך שהוא מצליח להסתיר מהקורא את תבניתו. כמו שקשה להסתיר חריזה, ואף להפך היא דורשת לרוב מהקורא לשים לב אליה, להתעכב עליה, כביכול מתחכמת, עושה ויץ, חריזה המשובצת בשיר היא ה"תשבצית" והמשורר הוא כמי שבונה את צורת התשבץ ואחר כך ממלא אותו תוכן. מחד זו מלאכה מורכבת הדורשת מיומנות רבה, מאידך אפשר לצאת ממנה לכוונים סותרים - האחת מאירה את הצורה על חשבון התוכן השניה מאירה את התוכן ומצליחה להסתיר מהעין את הצורה. ואולי שלישית משלחבת היטב ומאזנת, "מַעֲשֶׂה חוֹשֵׁב". כך הדבר גם לגבי אקרוסטיכון. אלא שנראה לי כי קל יותר להסתיר אקרוסטיכון. במיוחד אם אין מספרים לקורא אודותיו. כי אז צריך לחפשו. אבל - לשם מה? כל גדולתו בהיותו "נוכח-נפקד". נמצא ואינו. לא מורגש בצורה ולמרות הכל מורגש בהשפעתו על התוכן, טוֹרְדָנִי בְּגֻמּוֹת נְגִיעָה צְפוּפוֹת. זעיר ככנימה אך מודע לעצמו כשהוא חלק מתבנית סמביוטית גדולה יותר, זו המתמזגת עם נפש השיר והמשוררת.
וכאן ההתחכמות (למעשה החוכמה) כפולה - גם סיפרת עליו וגם הצלחת להסתירו. קרי - אינו מושך תשומת לב. אינו פוגם (או - כמעט שלא) בתוכן, באמירה. גם לא ב"צורה". זו נותרת חופשיה. למרות שרומזת הדוברת שהוא נחוץ לה לתמיכה, קביים. ולמשעה מבקשת לומר שהקביים הדרושים לה אינם צורניים, אלא מהותיים, נפשיים, שמא גם חומריים. תמיכה מול הסוגר כחומות חמר, שיחסמו את האוויר לנשימה. תמיכתו - בלי שנחוש בה - היא "ועדה מסדרת". אך מי ישלוט במי? האם הוא ייצור "סדר מופתי"? שהוא בפני עצמו כלא (אלא שקירות חמר מעצם טבעם עשויים להתפרק בקלות...) - זה ברור מהסיום. "הַפַּעַם לֹא אֵתֵן לוֹ לְהַרְגִּיעַ". וגו'
נהדר, שושי.
"אולי בלי אקרוסטיכון הפעם". כתיבה לא קלה בכלל.
אחד השירים היותר משובחים שקראתי ואשר נכתב ביד אמן מהדקת.
תודה. כאן הפסיק בדיוק במקום :)