אבא שלי אמר תמיד, המרחקים עצומים, לא תוכל לאכול אותם. עד שלא רואים לא מבינים. זה הרגיש לי מטורף. הגודל, העוצמה, העושר, השפע, המגוון. הכל בגדול, בענק, הכל בחבילות, הכל בדולרים. כדי להגיע למנהטן מהבית שבו התארחנו הולכים עשר דקות ברגל אל תחנת הרכבת הקרובה. כביש אחד, שני עיקולים קטנים ומגיעים.

הרכבות מדייקות מאוד. נסיעה הלוך וחזור לגרנד סנטרל ברחוב 42 במנהטן עלתה ארבע עשרה דולר, אולי קצת יותר. תלוי אם נוסעים בשעות העומס. קנינו כרטיס במכונה. גבר זקן שחור וענק שאל אותנו לאיפה אנחנו נוסעים ומאיפה באנו. הוא חייך וצחק. חשף לשון ורודה ושיניים רקובות מצהיבות. "כן... כן... זו התחנה, זו הרכבת. פורטי סקנד סטריט און גרנד סנטרל".

ברכבת ישבו כמה אנשים, חלקם עסוקים בטלפונים ניידים, מחוברים לאינטרנט, בודקים מיילים, מתעדכנים, מדווחים, מעורבים, מדברים, מתקשרים. אבל לא אחד עם השני. כל אחד עם המכשיר שלו, איש-איש וצלחתו עם התקרובת הדיגיטלית ממנה הוא ניזון. הרכבת הזו עוצרת בכמה תחנות. Mamaroneck, Fordham, Harlem st. 125, Larchmont, New Rochelle. לא בסדר הזה אבל לא חשוב. הכרטיסן מנקב, כולם מוציאים בצייתנות את הכרטיסים שקנו.

קר בניו יורק. 7 מעלות. שרידים אחרונים של שלג. קור אימים. ואנשים הולכים ברחוב בכפכפים.

26.3.2010 Harrison, New York

© כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן