יותר מדי כאב,

יותר מדי פחד,

יותר מדי עבר,

יותר מדי דמעות,

גרמו לכך שכבר שבועות,

חיה מילים של אחרים.

מתפוררת מכל שיר,

המתמלל את חיי,

במגע קסם עדין שלעולם לא אצליח ללמוד.

נשברת מכל נסיון מגע,

גם מאלו המכוונים לאחר.

דווקא עכשיו,

ידיים בלתי נראות,

נשלחות ונוגעות,

בדיוק במקומות שאני מאפרת יום יום,

כדי לייפות.

"לא לפגוע,

יש חוטים דקים בינינו."

והתהלכו בינינו זרים,

ואף היינו זרות בעצמנו.

מכרנו לקבוצות תיירים סקרנים,

כרטיסים מוזלים למקדש.

"אין עוד כוח,

שאותנו ינתק"

מבעד לעיניי מלאי החיות,

בדיוק אלו הממגנטים עיוורים ,

העולם שלי מורכב מספלינטר אחת,

זוג אפרוחים,

ואמא אווזה.

זהו.

וגם לנפש של נווד שכמותי,

ואולי דווקא בעיקר,

 "כשהבית ריק,

הבית ריק,

לא משנה לי,

אם אני צודק"...

לא לוקחת כמובן מאליו.

כלום.

אם רק הייתי יכולה,

הייתי מעניקה לך את הירח <כוכבים זה פאסה:)>

לא לוקחת כמובן מאליו.

כלום.

אל דאגה,

חיים של חירשות,

העניקו לי את היכולת לי לשמוע הכל,

גם בשתיקה.

"אין לי, חוץ ממך כלום".