0

0 תגובות   יום שישי , 1/2/13, 09:50
בשכבי על משכבי לקראת השינה, לאחר השתתפותי באירוע התרמה מרגש לעמותה דיסאוטונומיה משפחתית שהתקיים אמש בקרית אונו.
בהרהרי ביני לביני הגעתי לתובנה שמשמעות חיינו כאנשים היא נתינה והתגייסות למען האחרים.  ולשמוע על נתינה לאנשים עם מוגבלויות-"כי מגיע להם"... הנתינה באה מהקהילה ומאנשים נדיבים המוכנים לתת מעצמם, מזמנם וממונם.

אנו, האנשים עם מוגבלויות, רובנו סבורים כי הנתינה של האחר מובנת מאליה ואין סיבה שלא נקבל את העזרה - "כי מגיע לנו"...

אנו מפנים את תביעותינו כלפי הרשויות, הממשלה, הכנסת, הקהילה, עם תחושה שאנו מקופחים ותמיד "דופקים אותנו", "לא מבינים אותנו", "לא עושים די למעננו"  - בפרט כשמדובר ברווחה כלכלית.

אנו חייבים לעשות חשיבה מחדש, לצאת מהקופסא ולחשוב אחרת:

א. אנו אזרחים שווי ערך ושווי זכויות וחובות, כמו כולם ולא "מסכנים".
ב. כדי להשתלב בחיי הקהילה, אנו מסוגלים לתרום במעשים וביוזמות לרווחת כולם.
ג. כשאנו פונים לרשויות, לממשלה ולכנסת, ראוי שלא נדבר על עוד כסף ועוד הנחות ועוד פטורים. אלא על שוויון בנטל, בנתינה ובזכויות. כגון משרות בשירות הציבורי ובמשכורות ובתשלום המיסים. כמו כולם.
ד. עלינו לדאוג לאוכלוסיות שאינן מסוגלות לעזור לעצמן, בנתינה, עזרה, יעוץ,, הכוונה ותמיכה.


דעתכם ?


אברהם יוסף סְלוֹמַה
Abraham  Josef  Sloma

יו"ר

אנשי"ם – ארגון נכי שיתוק  מוחין  ע"ר  58048474-9
מאיר בעל הנס 24, רמת-גן  364 52
ראה/י עוד
דרג את התוכן: