0
המוני מחזרים צובאים על דלתי.
לפעמים הם רבים ביניהם או זורקים זה על זה עיגולי טופיפי (מתה על טופיפי. והם יודעים את זה) או את זרי הורדים שהביאו עמם, ואז כל חדר המדרגות מתמלא בעלים אדומים ושוקולד. השכנים כבר כועסים עליי. במיוחד הזקנה ממול שמציצה מבעד לעינית ורואה את שובל הגברים השווים שמעוניינים בי. היא טוענת שהרעש בלתי נסבל ושזה בלתי אפשרי עוד לחיות כך! האמת? צודקת. זה לא שמדובר בשניים שלושה גברים. מדובר בהמונים. וזה לא שהם כזה שומרים על השקט. גם לא בין שתיים לארבע, שאז מגרגרי השלף שטונדה הכי כועסים.
ואני? אני יושבת לי עם כוס ערק (ושתי קוביות קרח) על השזלונג שלי, הבית חמים ונעים, מפזרת נרות בסלון, מכינה לי קפה ועוגיות ורואה סרטים של טרנטינו (או לא של טרנטינו). לפעמים אני מכניסה כמה מחזרים לתוך הבית, סתם מקשקשים על ענייני היום, תוהה על קנקנם, מזמינים פיצה וזירו, ואז הם חוזרים לביתם עם תקווה לבוא אליי שוב. זה לא שאני כזו קלילה שמתחברת עם כל אחד בכזו קלות, להיפך! אבל המחזרים האלה שלי - הם משהו. כמעט עם כולם יש לי כימיה (מי היה מאמין?!). רובם נראים בול בלוק שאני אוהבת ורובם אנשי שיחה, מעניינים, מסקרנים וחיים מחוץ לקופסא. בול בשבילי! לא ייאמן.
הקטע, שהם רוצים אותי. אותי... אמנם יש לי דירה מגניבה (כל מי שנכנס אליי הביתה מתפעל), אבל המחזרים שעומדים שעות אם לא ימים בחוץ - לא יודעים את זה. אני גרה בבניין רכבת מעפן, הבנין עצמו עתיק יומין וחדר המדרגות מטונף (בגלל השכנים הקמצנים שלא רוצים לשלם למנקה). אף אחד לא יכול לתאר שהולכים להיכנס לדירה מגניבה ונעימה. הם פשוט מעוניינים בי. נטו בי. לא אכפת להם שיש לי אוזן אחת גדולה והשניה קטנה, לא אכפת להם שיש לי אצבעות עבות (גם בידיים וגם ברגליים) או ציפרניים שהחלק הארוך הוא הרוחב ולא האורך. לא אכפת להם שאני לא מסוגלת לענוד צמיד לרגל, מרוב שהרגליים שלי עבות. הם פשוט מעוניינים נטו בי. למרות ועך אף. איזה כיף.
ואי. אני לא יודעת במי לבחור. |