עברו 3 שנים מאז שהחלטת לעזוב את הארץ.

בהתחלה החלטתי להתכחש לרעיון האינפנטילי שלך. איך יכול להיות שאתה הולך לעזוב את מה שיש לנו בשביל עבודה בחו"ל? כמה אנשים מצליחים לחוות רגש עוצמתי כמו שהיה לנו? לא אהבתי אותך, הערצתי אותך! הערצה מבחינתי היא דרגה אחת מעל אהבה.

7 שנים שלא יכלתי לחשוב על אף אחד אחר חוץ ממך. ידעתי מה מצחיק אותך, מה השיר הכי אהוב עליך, מה המנה הכי אהובה עליך, מה מרגש אותך, מה הנקודת תורפה שלך, כמה קרח אתה מעדיף בוויסקי שלך ומה הנקודה בגופך שגורמת לך לצמרמורת בגוף! ניסיתי להיות הכי טובה בכל, רק בכדי שתהיה גאה בי. איך אתה יכול לעזוב אותי? איך אתה יכול לראות את החיים שלך בלעדיי?

בחודש הראשון לאחר שעזבת החלטתי לנתק כל קשר איתך. הייתי חייבת להתרחק ממך, אסור שאשמע את קולך, זה רק יעצור אותי מלהתקדם הלאה, מי יודע, אולי יש לי סיכוי למצוא את זה שיחליף אותך. שיגרום לי אושר, שישאר לצידי. שיעדיף אותי על פני העבודה שלו. הייתי מסתכלת בייסורים על הצג של הטלפון בכל פעם שצלצלת ונאבקת עם עצמי לא לענות. נשבעת לך, את מתנגדי המשטר הקומוניסטי לא עינו כך.

בחודש השני, אתה כבר לא מתקשר. אני יוצאת כמעט עם כל רווק תל אביב שנקרה בדרכי. כלבה. הייתי פשוט כלבה. יצאתי עם שניים-שלושה במקביל, לא נתתי לאף אחד ממש סיכוי להתקרב אליי. שיקרתי לכולם. הייתי קרה ומרוחקת, אני מודה, פגעתי בלא מעט בחורים. אני מתנצלת (במיוחד בפניי הברמן שקלט אותי מתנשקת עם מישהו אחר בבר בזמן שיצאתי איתו, באמת שלא התכוונתי לפגוע בך. אתה בחור מקסים!) אלה ששרדו הכי הרבה זמן היו כמובן אלה שהזכירו לי אותך..

חצי שנה לאחר עזיבתך...אני מוצאת את עצמי עושה עיקוף כל יום בדרך הביתה, עוברת מתחת לבניין ומציצה לכיוון המרפסת, אולי יש אור, אולי קפצת לביקור מולדת ואתה בעצם כמה מטרים ממני, אולי תחליט לרדת לסופר השכונתי ובדיוק אעבור עם הרכב ותראה אותי.

אני מתעוררת בממוצע 3 פעמים בשבוע מסיוט. אני חולמת שאני רואה אותך הולך מולי ברחוב עם מישהי אחרת, אתה מחייך, אני מסתכלת עליה ורואה את האנטיתזה לי. כל מה שהיא - אני לא. אנחנו עומדים כמה שניות אחד מול השניה ואז אתה אומר לי "תכירי, זאת..." בעודך אומר את שמה אתה מלטף את ראשה ואז אני מתעוררת מהסיוט מלאה בזיעה.

אני שונאת כל בחור שחולף על פניי מדיף את ריח הבושם שלך. אני מכבה את הרדיו ברכב ברגע שמשמיעים שיר שאהבת לזמזם. יוצאת עם חברות לבר, שותה את הוויסקי שהיית מנסה לשכנע אותי לשתות (הוא תמיד היה חזק לי וממש לא טעים), וברגע שהאלכוהול היה מתחיל להשפיע הייתי רצה לתא השירותים, נועלת, מתיישבת על הרצפה ומתחילה לבכות. בכי תמרורים, בכי של אובדן.

שנה לעזיבתך. עובר כמעט חודש מבלי שאחשוב עליך. אני כבר נוסעת ישר הביתה, אין לי כוח לעיקופים. התייאשתי. זה נכון, פשוט נכון מה שאומרים ,רחוק מהעין -רחוק מהלב", אני כבר מסוגלת לצאת עם בחורים ולחבב אותם מבלי שיזכירו לי אותך. השירים כבר לא כואבים לי, רק מעלים חיוך של נוסטלגיה. את יום ההולדת שלך אני עדיין זוכרת כשהוא מגיע. הכל מתחיל להתאזן, הנה , יש חיים אחריך, הם גם לא כ"כ גרועים. אני מוצאת לי חברים חדשים, מקיפה את עצמי בדברים שאני אוהבת, גרה לבד, מתקדמת בעבודה, מרוויחה יפה, אפילו יפה מאוד.

שלוש שנים מאז שעזבת, 2 מערכות יחסים של שנה ו8 חודשים עם בחורים נפלאים מאחוריי.

קניתי לעצמי דירה, אני נוהגת ברכב מנהלים. אני עצמאית. מצליחה. יש לי חברים טובים, תומכים, שאוהבים אותי. משפחה מדהימה. אני מחייכת. המון. כבר לא חושבת עליך, למעשה אני מתנצלת, שכחתי השנה את יום הולדתך. אין לי מושג מה קורה איתך, אולי אתה עושה חיל שם מעבר לים, אולי חזרת ויש לך משרד מול בניין המשרדים שבו אני עובדת. מי יודע, אולי אפילו התחתנת ואתה אבא גאה לילד מקסים (מקווה שלא קראת לו בשם שתיכננו לקרוא לילד שלנו כי זה קצת הזוי לטעמי).

אז למה בעצם החלטתי לכתוב את הפוסט הזה? מצאתי אתמול בבית הוריי מכתב ממך בעודי מחפשת תמונת ילדות שלי. מכתב שכתבת לי בגיל 16 כשהיית חייל. מכתב של בחור מאוהב. 

 3 שנים שלא אמרתי את זה בקול רם:

תודה לך.

בזכותך אני מי שאני היום. שלמה ובטוחה בעצמי.

ותודה שנתת לי את האפשרות לחוות אהבה כ"כ חזקה. אני יודעת שיש אנשים שלא זכו ולא יזכו בחייהם להרגיש את מה שהרגשתי.