אז איך עובד העולם?? למי שיש תשובה עבורי, שיקום עכשיו!

צדק עולמי- התדפק נא על דלתי!!

איזו נאיביות שיא.... עדיי ן להאמין בכנות, באמון, באהבה.....

עבור כל מי שנקלע בטעות לפוסט הזה, מראש התנצלותי. הוא אישי מאוד. איני מבטיחה שתבינו או שיעניין. רק שני אנשים בעולם זה סביר שיבינו לחלוטין במה מדובר.

אם בחרתם בכל זאת להמשיך, קריאה מהנה אל תוך חלון נפשי....

לפני שהתחלתי לכתוב, קראתי ברפרוף את הפוסט הקודם שלי. פתאום הוא כל-כך הרבה יותר כואב מכשכתבתי אותו...  אז הכאב היה מכוסה בהילה טהורה וטובה, בתקווה ובמבט ישיר אל העתיד. היום אני כבר יודעת את האמת.

הבחור שעבורו נכתב הפוסט הקודם קרא אותו. קרא וגם הגיב. התגובה הכי מדהימה שיכולתי לבקש.... אומנם לא מיד, לקח עוד שבוע של בין לבין, אבל לאחר 7 ימים של חוסר ודאות הגיעה הצהרת אהבה עמוקה, שהרגישה כאילו התפרצה ממנו בזעקה משחררת. כאילו כבר שנים מחכה רק לומר לי כמה אוהב אותי ורוצה בי, וכל שהיה זקוק לו הוא עידוד ותמיכה שיסירו את מגננותיו ויאפשרו לו לתת ביטוי לשבליבו.

עד כאן טוב! 

על מה אני מתלוננת בעצם?? 

על כל הכאב שבא אחרי כן: חודש שלם מלא אהבה. (סבלנות, בסוף זה ייסתדר איך אהבה יכולה לגרום לי להתלונן)

מהרגע שאמר לראשונה שאוהב אותי, ירדו המעצורים. הוא לא הפסיק לומר. לפני ששכבנו, תוך כדי שעשינו אהבה, ואחרי שהתעלסנו בפראות. כל חיבוק שלו הרגיש חיבור. מדהים. פנטזיה... והרי כאלו יש רק באגדות. ואני? אני הייתי שם, להסחף, קלה כרוח, מעופפת לי אל-על, ולא שמה לב כמה גבוה אני מגיעה.

נעבור לגוף שני (גוף שלישי מרוחק לי מידי לנושא כל-כך קרוב)

אתה, לא ניסית לרגע לעצור מבעדי. לא ניסית לסכל את האושר, ולו לרגע לא ניסית לגרום לי לחשוב שחשת אחרת.

לקראת יום ההולדת שלי האהבה והיחס אף התעצמו עוד יותר. מילים יפות, יחס מושלם ומבט טהור בעיניים שאומר רק- "אני אוהב אותך כל-כך".  כל הזמן עסוק בתכנונים שמעידים על רצון עז להיות איתי להרבה יותר מרק פתאום, או רק עכשיו, או רק כתחליף, מקרה....

ביום ההולדת עצמו קרעת גבולות חדשים שלא הכרתי. שיתפת אותי באינטימיים שבסודותיך, חלקת עימי ערב משובח, ושוב- אהבת.

אז החלה הנפילה. במשך שבוע נוסף חשתי שלא הכל כשורה, וכששאלתי טענת שוב ושוב כי מדובר ב"אה" ו"דה", אך שום דבר אשר קשור אלינו. ואני, בקוראי את המכתב הרגיש שכתבת לי ליום חגי, האמנתי לשקריך שהחלו נחשפים אט אט. 

בתום שבוע החסד שנתת לי - מיום הולדתי ה-25, ועד היום בו שברת את ליבי, שגם כך ידעת שהיה פצוע, כיוון ולא שמרתי ממך שום סוד ולו אחד - בתומו הגעת כרוח סערה, והפלת עלי את הגדולה במכות: אתה נפרד ממני. ולא סתם נפרד, לא מסיבה לא מעליבה, ולא בלי סיבה בכלל, אם כי מהסיבה הנוראה לי מכולן. אתה נפרד ממני כי בחודש האחרון ליחסינו הנפלאים, אתה בוגד בי עם החברה לשעבר שלך.

חושך. אין אויר. נופלת ולא מפסיקה.... הייתי כל-כך גבוה, איפה לעזאזל האדמה??!

ואם לא די בכל מה שעשית עד כה, המשכת להוסיף עוד ועוד עפר על קברי. בכל שיחה שלאחר הגילוי הוספת שאתה כן אוהב אותי. שאתה לא רוצה להיות איתה, אבל לא יכול להיות איתי אחרי מה שעשית לי, כל עוד לא תתנתק ממנה אחת ולתמיד.

ערימות של מיילים גואשים רגשות ותחושות, ואינך יכול לומר לי שלום. בדרכך המעליבה החזקת אותי נושמת אותך, חשה אותך, אוהבת אותך... 

כל יום ביקשת מחדש רק זמן, בכדי לנתק אותה מחייך, ואני התחלתי להבין את המלכוד הנוראי בו אני נמצאת.

הבנתי שבחודש האחרון שאני חשתי כה אהובה, בטוחה ומוגנת, אתה היית עסוק בלדפוק אותי ע"י זה שדפקת אחרת. איך לא הבחנתי במתרחש?? צריך להיות עיוור בשביל לא לראות...

או שאולי מספיק שאתה היית שקרן כל-כך מוצלח.

עבר זמן. חיכיתי המון עד שיכולתי להקיא את הפוסט הזה מתוכי אל הכתב... זמן רב הרגשתי שהמילים ייצאו מבולבלות מידי. ושהן תצאנה אך ורק בשביל שתקרא אותן. לכן נמנעתי. נותרתי עם זכויות על הדבר היחיד שעוד שלי - מילותיי. 

רק עכשיו כששקט יותר, טוב יותר, הגעתי חזרה לאדמה. רק עכשיו אני כותבת הכל.

ולא אכפת לי שזה חרא פוסט. שרוב העולם לא יבין. ושלעוד יותר אנשים פשוט לא יהייה אכפת. לא אכפת לי כי הוצאתי ממני את המשקולת הזו שיושבת עלי כבר חודש. יושבת, מכבידה, לא נותנת להמשיך...

היום אני מחייכת. לא הכל מושלם לי, לפעמים אני עוד נזכרת ומזילה דמעה. לא הכל נשכח, אבל היום אני בעיקר מקווה שאוכל למצוא בעתיד אהבה שיהיו בה כל התכונות שאהבתי כל-כך בך.

רק לאחרונה הצלחתי להבין שלא אותך אני רוצה, ובטח לא צריכה. עולמך היה שקר אחד ענק שנבלעתי לתוכו. יהיה עולם אחר, שיהיה שייך לא לך, שיפתיע אותי גם, ממש כמותך, בכל פעם מחדש, אבל בשונה ממך לא יאכזב לעולם. מישהו שיעריך, יכבד ויאהב אותי מספיק בשביל לא לרצות לעשות לעולם משהו שיפגע בי.

אויר.......