נעמה, בדרך כלל אני לא נוהגת לפרש, כי זה הופך את השיר לחד- צדדי. משום מה פרשנות של הכותבת נחשבת יותר "אמינה". לכן אומרת במפורש ממש מצהירה: זהו פירוש שלי כקוראת. שום דבר מהדברים האלה לא היה נוכח בעת הכתיבה. הפרשנות שלי ערכה כשל כל פרשנות אחרת, ולעתים קרובות פירושים שנותנותים אחרותים מאיר לי את ההבנה של השיר באופן שאין אני עצמי יודעת.

בחלק הראשון - עד הבית שלישי - שלוש דמויות בשיר: הקדושה, הקדשה והדוברת. נשים רגע את הקדושה בצד, ונפנה לשתיים האחרות. הדוברת מזמינה לקדשה נסקפה ומאפה וזה גורם לה תחושת עליונות, סוג של התנשאות פילנטרופית של בעלת פריווילגיה על אשה מוחלשת:

וּמַרְגִּישָׁה נַחַת.

יוֹתֵר. סוֹלִידָרִיוּת. אִשָּׁה.

השמש היא גורם מתיך. הדוברת מוסרת את עצמה לשמש באמון -  

אֶת הַגַּב נוֹתֶנֶת לַשֶּׁמֶשׁ -

ובוחנת את המשותף או החיבור בינה ובין הקדשה -

וּמְחַפֶּשֶׂת חָרוּז

תֹּאָם נֹעַם הֲלִיכוֹתַי לִפְרֹעַ.

בתוך כך מתחיל להסתמן משהו ממערכת היחסים הזאת, דרך געגועי הקדשה המבקשת למצוא בדוברת המהוגנת אמא. בהסתובבות סביב הדוברת יש אלמנט של טקס. בעקבות הטקס הופכת הקדשה הגנרית לדמות נוכחת ומובהקת, בעלת תיאור מאוד ספציפי: יופי מחוטט וקשה, דיבור לא ברור, פה רחב ויפה שבתוכו שרידי שיניים. עיניים עזות ופראות של אילה, אך המבט בתוכן של גור איילים לאחר השריפה שהרגה את אמו. הדבור הממלמל והשיניים המקולקלות מצביעים על התמכרות לסם קשה (אולי התמכרות שבאופן כלשהו מהדהדת את התמסרות הדוברת לשמש). המבט מצביע על טראומה שנעוצה בילדות.

בעקבות ההנכחה העזה של הקדשה, והנכונות של הדוברת להיות שם,

בחלק השני מתערבבות הדמויות ומתערבבים הזמנים. נוצר טריגר -

מִזְּמָן לִזְּמָן יוֹצֵא לִי דִּין רוֹדֶפֶת. מַה צָרִיךְ לִרְצֹחַ?

וקם לתחייה זיכרון הבא לידי ביטוי סימבולי אבל משמעותו בוטה ומפורשת, כפי שאמרת, נעמה:

זְנַב זִכָּרוֹן מְכַּשְׁכֵּש לִי חֶדְוָתוֹ דּוֹפֶקֶת לִי תַ'מֹחַ.

יוֹם דּוֹחֵף יוֹם אִין אַאוּט,

ויחד איתו דיסוציאציה:

וּבֵין לְבֵין סָלָט. הַפְרֵד וּמְשֹׁל.

הקדשה והדוברת באותה סירה, מול אותו אויב -

וַשְׁתִּי וְאֶסְתֵּר בְּאוֹתָה קְעָרָה וְאֵין מְנוּחָה לָרֶשַׁע.

דין רודפת מתפרש בהמשך -

נִקְמַת יָלְדָה קְטָנָה. ... וְהַשִּׂטְנָה?

בפראפרזה ישירה לביאליק - נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן. אלא שכאן יותר אישי, השטנה היא רגש המקנן בגיבורות, אין הוא אלמנט חיצוני אלא משהו פנימי שנולד בתוכן מהרשע.

המלים - עֵרָה? עֵרָה? שבין הילדה הקטנה לשטנה הופכות את התחושה בשיר למיידית, ומתחילות את האזהרה המאוד מפורטת וההנחיה מה לעשות, שתוך רווח קטן שנותן שהות להפנים, תתחיל להיאמר:             עַכְשָׁיו

מְסֻכָּן נוֹרָא. בִּזְּהִירוּת לַפִּנָּה לָסֶגֶת לַחוֹל לִשְׁקֹע.

כל כך מסוכן שסוף העולם עלול להגיע -

סֻגִּיּוֹת כָּאֵלֶה, סֻגּוֹת בּוֹרוֹת חוֹרוֹת שׁחוֹרוֹת נַנָּס לָבָן

וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי תְּהוֹם רַבָּה

אבל אז מתברר שרוח אלוהים המרחפת שם פניה לטוב. ובניגוד למקובל בביטוי פני האל כפני הכלב, אלה הם פני החמלה האלוהית, כמו שאמרת, נעמה, בכל תנאי, כמו שכלבה אוהבת:

כִּי פְּנֵי הָאֵל כִּפְנֵי כַּלְבָּה אַהֲבָה בְּכָל תְּנָאי וְחַיִּים:

ולחש הקסם, המנטרה שמהדהדת את בדמייך חיי, הוא הגזרדין של הקדושה, שמחכה להיאמר מתחילת השיר:

נוּמי תַּמָּה וְקוּמִי שְׁלֵמָה וְקוּמִי שְׁלֵמָה וְקוּמִי תַּמָּה וַחֲיִי!

ועכשיו יכול להתקיים צֶלֶם-צֵל כאחדות שאין לחלקיה קיום נפרד. שיחד הם פגם שהפך לשלמות.

אני רוצה הפעם לגעת רק בבית האחרון:

עַכְשָׁיו

מְסֻכָּן נוֹרָא. בִּזְּהִירוּת לַפִּנָּה לָסֶגֶת לַחוֹל לִשְׁקֹע.
סֻגִּיּוֹת כָּאֵלֶה, סֻגּוֹת בּוֹרוֹת חוֹרוֹת שׁחוֹרוֹת נַנָּס לָבָן
וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי תְּהוֹם רַבָּה
כִּי פְּנֵי הָאֵל כִּפְנֵי כַּלְבָּה אַהֲבָה בְּכָל תְּנָאי וְחַיִּים:
נוּמי תַּמָּה וְקוּמִי שְׁלֵמָה וְקוּמִי שְׁלֵמָה וְקוּמִי תַּמָּה וַחֲיִי!

מהסוף:

נוּמי תַּמָּה וְקוּמִי שְׁלֵמָה וְקוּמִי שְׁלֵמָה וְקוּמִי תַּמָּה וַחֲיִי!

מהדהד אצלי משום מה הפסוק "קומי, בדמייך חיי, בדמייך חיי"

כִּי פְּנֵי הָאֵל כִּפְנֵי כַּלְבָּה אַהֲבָה בְּכָל תְּנָאי וְחַיִּים:

כי פני הדור כפני הכלב- בקורת חברתית חריפה וחדה כתער במשפט הזה.

ואהבה בכל תנאי - ההיפוך למה שמטיפים לו בניו אייג' ובכלל  (גם בתלמוד) אהבה ללא תנאי.

אנחנו חיים בחברה של תנאים. אין שום דבר חינם.

וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי תְּהוֹם רַבָּה

ורוח אלוהים מרחפת על פני תהום, לפני בריאת העולם, התוהו ובוהו.

סֻגִּיּוֹת כָּאֵלֶה, סֻגּוֹת בּוֹרוֹת חוֹרוֹת שׁחוֹרוֹת נַנָּס לָבָן

תודה נעמה, אני מחכה לך.
תודה על המבט, שלמה.
אחאב, תודה על הקריאה.

כי פני האל כפני כלבה...אהובה. נהדר :)

טרויה, פתיחה מנומנמת – שמעון רוזנברג

טְרוֹיָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה 
הַחוֹמָה מֻקֶּפֶת בִּטְרוֹיָה 
אָנוּ זְקִיפִים מַשְׁקִיפִים לַמֶּרְחָק 
עֲסוּקִים כָּל יוֹם בְּזֶמֶר 
וְלֹא רוֹאִים מִמֶּטֶר 

כִּי שֹׁמְרִים אֲנַחְנוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֱלֹהֶיהָ 
וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת 

עַל עֶרְווֹתַיִךְ הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים 
וְכָל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה עִוְּרִים 
חוֹפְרִים בֵּין רַגְלָיִךְ. 

(לא התאפקתי ) 

כל שורה בשיר - פצצה.

פצצה אני אומר - פצצת מצרר

כל אחת נוחתת כותשת בור מכתש

מנחיתה מהלומה בפה מכת שפה

משגרת צרור אחר צרור

אין זמן להתאושש ממהלומה.   

מאחת אין תקומה

וכבר השנייה תוך שנייה באה

נשכחת צרת קודמה

צרה לצרה צרור מנקב, נקוב,

נוקב מחיר בלתי נתפס

גרוע יותר ממלחמה