אני הולכת במורד הרחוב, הרוח בגב שלי כאילו זה הוא נושף בי כל-כך חזק, הוא רוצה שאני אלך כבר, שאעלם לו מהבועה הלבנה בתוך המסך השחור, שבמורד הרחוב שלו. הוא אומר שאני פסיכית ושאם הוא ימצא כתבה בעיתון על מתאבדת ששמה סוף לחיה באיזו דרך יצירתית, הוא לא יתפלא לראות שם אותי. רב הרחוב היה חשוך, למעלה היה תלוי ירח גבוה בשמיים, כמו נקודת חן לבנה על הפרצוף הגדול של השמיים השחורים. לו הייתה נקודת חן שחורה וסימטרית על התחת השנהבי שלו. מרחוק הבהבו אורות של איזה פאב והרוח הנשיבה צלילים אלי וממני. נכנסתי וראיתי את ג'ו. ג'ו סטראמר, שירתנו יחד בצבא, הוא היה זה שאומרים לו להביא אבקת חשמל, והוא, בחיוך גדול ואיטי, היה מביא אחת כזו. בעצם, זו הייתה אבקת מרק. בגלל שזה היה צהוב, לפעמים כמו הנורה בשירותים, זה הזכיר לו חשמל ולפעמים גם שתן. הוא היה עושה במכנסיים הרבה בצבא. כבר רצו להעיף אותו על זה, אבל אמא שלו נלחמה כדי שהוא יישאר. את מבינה, הוא מגמגם לי, היא ססס סס זונה. ואני העפתי עליו מבט חצי מבין – חצי מאשים. כל האמהות זונות, אחרת איך הן היו מביאות אותנו לעולם, חשבתי. התיישבתי על הבר וביקשתי בירה.
ג'ו סטראמר היה מבין דברים מהר ומבטא אותם לאט, אצלי זה היה הפוך. אני הייתי יורה צרורות של מחשבות, ניצלתי את היכולת האנושית לחשוב מהר ועבדתי על השריר במח שאחראי על הקשר בין הפה למחשבה. סטראמר היה יורה צרורות כל יום, היה מחסל מחסניות שלמות, ואף פעם לא פוגע. אני תמיד פגעתי, גם כשלא התכוונתי. הייתי יורה ולא חושבת. ככה גם עם אדיר. אדיר אהב בנות עם חיוך כובש, לי היה אחד כזה. הוא לא הבין שאחרי הכיבוש יבוא צורר שימרר לו את החיים.
ג'ו סטראמר ניגש אלי ופותח פחית של קולה היא משפריצה לכל כיוון קצף וג'ו היה כל-כך שמח וגמגם בעליזות. היו עוד גברים מסביבנו שגערו בו במין המיות קרב כאלה גדולות. ואחד אפילו העז והלביש לו אחת על הצוואר. אז ג'ו הסתובב אליו בזריזות היאה לו ועד שזה קרה אני כבר הספקתי להיעלב בשביל ג'ו ולזרוק על הבחור הזה את כסא הבר ואפילו, לצעוק לעברו "בן זונה". ואז בכל הכח שמרוכז בגוף הקטן והמצומק שלי זינקתי על המניאק ושברתי לו את האף. הוא לא ידע מאיפה באתי לו, רק קרא לי "פסיכית", אסף את עצמו והלך משם. ירקתי לעברו, הבאתי אחת גדולה, והבחנתי בחיוך הצידי של שאר הגברים שעמדו מסביב והיו עדים למתרחש, ממש שניה לפני שהסתובבתי לעבר ג'ו לשאול אותו לשלומו. ג'ו נעלם. חיפשתי אותו עם העיניים שלי, וכשלא איתרתי אותו, מחיתי בידי, הרמתי את הכסא שלי והתיישבתי לסיים את הבירה. איזה אידיוט ניגש אלי לשאול אותי לשלומי ותקעתי בו מבט, זה לא הרתיע אותו, הוא החליט שהוא מספר את כל פרטי האירוע, ובין לבין מפמפם מילים כמו איזו כוסית אני, ואם אני רוצה אז יש לידנו את ההוסטל של אבא שלו, והוא ישמח שאני אראה לו כמה תרגילים. ואני פשוט ישבתי שם והתלבטתי אם להסתובב אליו ולבעוט לו בביצים או לשפוך עליו את מה שנשאר בכוס. בחרתי באפשרות הראשונה, הבירה, בכל זאת, עלתה לי כסף. אז הסתובבתי אליו, וכנראה שבשבריר שניה הזה הוא הצליח להבחין בזעם המשמים הזה שיקד לי מהעיניים, זעם כזה שמגיע מזה שהשתעממת מספיק מהפרטנר החד-צדדי שלך לשיחה וכל מה שבא לך לעשות זה למחוק אותו וגם את הזכרון ששיחה חד-צדדית שכזו התקיימה. אז הוא הבחין בזה. איכשהו. תמיד חשבתי שגם לאידיוטים יש יכולות. הוא לרגע שם, הפסיק לדבר את עצמו החוצה, ניסה למכור את עצמו בחיוך מלא שיניים, זה לא הלך לא, הוא הרצין הרים ידיים, וכל האוויר ששאבתי כדי לסנן אותו דרך שיני העצבניות תוך כדי שילוח הרגל שלי ברמת אנרגיה כזו או אחרת לעבר מפשעתו של הלזה הזה, הלך לעזאזל. נשפתי אותו סתם החוצה. סיימתי את השלוק האחרון מהבירה שלי והלכתי.
כשיצאתי מהבר פתאום הרגשתי חסרת כיוון, הכל היה פתוח לפני, השמש העולה מרחוק צבעה בפסי אור חיוורים את השמיים שהאירו לי את המתרחש מולי, וזה גרם לי להרגיש קצת אבודה בים הפריטים הקטנים של הבוקר הזה, הכל נהיה חדש. וכשחשבתי על זה, לעזאזל, אני פה לראשונה בחיי בבוקר. אתמול בלילה הייתי פה לראשונה בחיי, בלילה. אמא שלי עולה לי בזיכרון, אולי היא התקשרה? הוצאתי את הנייד מהתיק, השעה הייתה לקראת חמש. ושום סימן אחר לא היה כתוב שם על הצג. אז בחרתי כיוון, והתחלתי ללכת בו. עברתי על פני פחי זבל ענקיים ומאחוריהם שמעתי גניחות, כאלה של בכי. הצצתי אל מעבר לפח וראיתי את ג'ו. "ג'ו!" קראתי לעברו, "מה אתה עושה פה בן-אדם?". הוא רק סימן לי להתחפף ביד אחת ועם השנייה כיסה על הפרצוף שלו. הוא ישב שם כמו ילדה קטנה, עם שתי הרגליים מקופלות לאותו צד, והגוף נשען אל עבר הפח. "ג'ו? מצאו אותך בזבל שאתה מרגיש נח לבכות שם, מה נסגר איתך?"
"לא!", הוא עונה לי.
"אז מה העניין?"
"לללל לכי מפה!"
"כן. הלוואי...", אני לוחשת לעצמי, "אם רק היה לי לאן". "טוב, ג'ו. בא, בא אני אקח אותך הביתה".
"לא. לכי מפה".
אני מושיטה יד כדי לגעת לו בכתף, הוא כנראה מרגיש את זה והודף אותה בחוזקה.
"איי, יא מניאק". ואני בועטת לו בתחת. "אחרי מה שעשיתי בשבילך, ככה, הא, ככה?
בוא אני אקח אותך הביתה, אני אומרת לך".
"לא רוסה, לא רוסססה הביתה".
"אמרקקי מטופש!" אני צועקת לעברו.
"מ מממ ממ מה אמרת?"
"שמעת מה אמרתי עכשיו תקום ובוא".
עוד לפני שהספקתי להסתובב אליו הרגשתי את נחת כף ידו על הלחי שלי. היה שם לרגע שקט. אני הייתי צריכה להבין על מה אני מסתכלת, על הרצפה, מסתבר. והוא היה צריך להבין שמותר לו ואח"כ להצטער על-כך. אבל, כמו שכבר אמרתי אני מבינה לאט ועושה מהר העפתי לו בוקס בחזרה. הוא לא קיבל אותו. החטאתי. הוא רק גונן על עצמו בידיים עטופות השרוולים המרופטים ואמר "לא, לא, אני כל-כך מיצ מיצ מיצ טער".
נו מילא, חשבתי לעצמי, לפחות הוא על הרגליים שלו עכשיו. מכאן אפשר רק להמשיך ללכת.