היתה לי מכרה, שתמיד את ליבה בפני פתחה... ולאותה מכרה היתה ילדה, שלימים בגרה והפכה לנערה! אותה מכרה, תמיד לי סיפרה, על בתה היפה שתמיד בבית הספר הצטיינה, שמאוד התפתחה... וכמה היא טובה, וכמה היא מצליחה!!! ובכל דבר היא ראשונה, בלי רבב ובלי עקבה...
אני מקשיבה וקצת מקנאה... כי גם לי יש בן, והוא לא כל כך מוצלח... אמנם הוא מאוד נחמד, אבל לא תמיד ראשון... הוא היה תלמיד טוב, אבל לא מצטיין... ובכלל... הוא קצת מרגיז, לא מנומס! ותמיד יש לי ביקורת עליו!!! כי הוא בכלל לא כמו שהייתי רוצה שיהיה, הוא בוודאי לא כל כך... כמו אותה נערה, של אותה מכרה.
תמיד ניסיתי ללמדו להיות הוגן, להתנהג ביושר, להיות בעל גישה חיובית בכל עת... להכיר את עצמו היטב ולתקן דברים שאינם מתוקנים. לדעת מה הם כשרונותיו ולהציב מטרות לעצמו... לא להירתע מעבודה קשה, לקשור יחסי ידידות עם אנשים טובים... להוקיר את חשיבות המשפחה... להיצמד לרגשות וערכים... ואני הרגשתי שלא ספקתי לו את היכולת להבחין ברוב הדברים האלו! והיתה לי הרגשה שרבים מהדברים שניסיתי ללמדו נישמטו... אך כפי הניראה כאשר היינו עסוקים כל כך בדברים אחרים, משהו בכל זאת נקלט...
יום אחד, על כוס קפה, סיפרה לי אותה ידידה, שתמיד מספרת על בתה, שאותה נערה (בתה) הכירה בחור! יפה ומוצלח, מלא חוש הומור, מנומס ומוכשר, שאיתו לדבר על הכל אפשר... ישר ובעל עקרונות, החלטי ועצמאי, רגיש ונבון... ובעוד היא מהללת את אותו בחור, אני דרך אגב שואלת לשמו...
מה??? זה לא יתכן... יש פה טעות... הרי זהו... בני, בני יחידי... שלי. ואז אני נזכרת, שכאשר היה קטן וכל השכנות סיפרו לי, כמה הוא נחמד, כמה הוא מנומס וכמה... וכמה... ועוד הרבה... תמיד חשבתי שזו לא האמת, כי אצלי הוא: שובב, חוצפן ומרגיז...
האם יתכן שאין אנו מכירים את ילדינו??? האמינו למה שיאמרו לכם עליהם השכנים, כי כפי הנראה בבית הם אחרים! |