התבוננתי לשמים, הם בערו באורות הכוכבים, מערבולות של יהלומים.

נפעם מהיופי השמימי גופי רעד, הרגשתי קטן וחסר אונים.

השייח הבחין במצוקתי ושאל אותי, "מה קרה בני, השמים נפלו עליך."

"כן, שייח, פתאום הרגשתי שאני קטן וחסר משמעות לעומת היקום הנצחי."

"אתה לא צריך להרגיש כך", הוא אמר לי בחיוך, "היקום אינו נצחי, הוא זמני, בר חלוף."

התפלאתי ושאלתי אותו, "איך אתה יכול לומר את המשפט הזה, אנחנו רסיס קטן וחסר משמעות,

בזמן ובחומר, הבזק קטן של אור, הבהוב של אור נר, יחסית לכול הבריאה."

"בני, בני, אתה צריך עוד ללמוד עוד הרבה". לקח לידיו מקל קטן מהמדורה וחרץ קו בחול.

"מה יקרה לחריץ בחול בעוד כמה שעות, האם הוא נצחי ומה עם ההרים הסובבים אותנו,

האם הם ישרדו לנצח, אפילו ההר יהפוך לאבק במשך הזמן, סימנים קלושים בזמן.

יתכן והכוכבים שאתה רואה בעצם לא קיימים, דעכו לפני אלפי שנים אנו רואים

רק הסימנים שהם הותירו בזמן, אבק כוכבים."

שייח, "אבל יחסית להר, ליקום ואפילו לסלע הקטן הזה , אני חסר משמעות."

"בני אתה טועה, ראה כמה מלכים אדירים היו בעולם, הם בנו ארמונות מפוארים,

מגדלים בשמיים, פירמידות ומבצרים, מה נותר מהם, רק חורבות מתפוררות".

"שייח, אז מה נצחי ביקום?, אם הכול בר חלוף."

השייח התבונן בשמים ופרס את ידיו לרווחה, "האמונה, בני, האהבה, הם נצחיים.

ראה את תורת אברהם, יצחק ויעקב, משה, מוחמד, ישו, אימפריות קמו ונפלו.

אלפי שנים חלפו ואמונה עדיין קיימת ושרדה, למרות כל השינויים בעולם.

והיא תמשיך להתקיים כל עוד המין האנושי ישרוד."

הבנתי שייח, "עכשיו תגלגל לי עוד סיגריה, כמה שאיפות ואני מתחבר ליקום."

יושבים בפתח האוהל ושותים כוס תה ומעשנים סיגריה ריחנית.

עוד כמה שאיפות ונתחבר ליקום, נרחף אל אבק כוכבים.

אלון