וועדה רפואית-  "המוסד לביטוח לאומי" רחובות 6.02.13

אמרו לי להגיע בארבע, כהרגלי הקדמתי.

אני דרוך, לא יודע מה יהיה עליי. הכנתי כמה טקסטים קשים שלי למקרה שמילותיי יבגדו בי.

"אריק רוזנבלום" אני נקרא לבפנים.

פסיכיאטר ישוב מולי, נראה אדם חביב, אסור לי לפול לו לידיים, אסור לי לשכוח את כל שאני עובר, אסור לשכוח את הבורות בבטן שאני חווה השכם וערב.

יש לי נטייה לשכוח את הסבל כשלרגעים אני מרגיש מוגן, בטוח.

חמש דקות חולפות וסיימנו. אני מופתע, הייתי בטוח שזה יארך יותר זמן.

אני יושב ותוהה, שואל את עצמי, איך ייתכן שפסיכיאטר שמעולם לא פגשתי אותו והוא כמובן שמעולם לא פגש בי ומסתמך בעיקר על מסמכים טכניים המצויים בידו מתיימר להבין את סיפור חיי דרך אותן חמש דקות אבודות.

הוא ראה את הסבל? את לילות האימה שאני עובר? את חוסר האונים בו אני שרוי?

הייתי בטוח בעצמי? שידרתי תפקוד נורמלי? הייתי בטוח שבמידה וארגיש כך יהיה זמן לתקן, שגיתי.

שאלות בשפע ותשובות, אין.

שחקן אני לא, אין לי יומרות בתחום ובכל זאת הרגשתי תחושת החמצה. הרגע לו חיכיתי כל כך בוזבז על אובר נימוס מצידי.

אמרו לי שככה זה ואין לדעת. כרגע שמתי את כל חיי על רולטה רוסית ואני מחכה להכרעה, בין לחיים ובין למוות.

אני משתדל לחשוב שהפסיכיאטר הזה (אין לי מושג מה שמו) עבר מספיק בחייו ובהחלט יודע לקרוא את המפה אפילו אם לי זה נראה זריז מדי. במידה ואקבל תשובה שלילית אערער כמובן, אבין שהמסר לא עבר.

אני מטעה, אני מודע לזה.

זהו עקב האכילס שלי, זה בעוכריי.

כשמדברים איתי, כשרואים את הופעתי אין זכר לילד הקטן שצורח בפנים. כהרגלי אני מחייך, שומר על מקסימום נימוס ושומר על עניין, בעוכריי כבר אמרתי?

ספקות רבות עולות בי, האם פעלתי נכון או שמא יריתי לעצמי כדור ברגל. הדבר היחיד שאני בטוח בו לגביו כרגע זה העובדה שקשה לי.

שום גורם מטפל כזה או אחר לא יגרום לי לדמיין שטוב לי.

אני מתמודד עם הפרעה, הפרעה אשר משליכה על כל רובד ולו הקטן ביותר במהלך היום יום.

תיכף אני אזוז לעבודה, אלבש את חליפת הרובוט שלי ואצא לדרך.

עוד כשבועיים אני צריך לקבל תשובה, בין לשלילה ובין לחיוב. בינתיים אני מנסה לא להתעסק בזה יתר על המידה, מנסה לחזור לפרופורציות.

מקווה לטוב.

אז כמו תמיד... מבטיח לעדכן.

שלכם אריק רוזנבלום.

"יש דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי
המילים שבחרתי אינן הטובות מכולן
עמוקים מיני ים הסודות שאינם מובנים לי
שאולי לא אבין, לא אבין לעולם"

(מילים: יענקל'ה רוטבליט

לחן: יהודה פוליקר)