אנו משתתפים במבחן המחוננים
המכתב הדואלי של המנהלת פועה אמר במלים קצרות: "ביום שני בעוד שבועיים יערך מבחן משלים לבנכם און מכיתה ב 2 לצורכי שילוב בבית ספר למחוננים לאחר שעבר בהצלחה את שלב המיון הראשון מקרב בני כיתתו. המייל הכמעט אנונימי הזה עשה רעידת אדמה במשפחתנו הענפה. ,אני ישר אמרתי, כבר כשקראו לילד און כי הוא יהיה גאון" אמרה סבתא זהבה. הוא נשמה של חוקר. מגיל צעיר הוא אהב לחקור את הבולבול שלו וגם שיחק בנמלים וג'וקים כאות לאהבתו לבעלי חיים. הוא יהיה ביולוג בינלאומי". סבתא דרשה לכנס מיד את מליאת המשפחה לדון "בהשפעות המחונן על עתיד משפחתנו והילד. דוד אריה הצטרף:"מהפסיכולוגיה אני יודע שצריך לדרבן את הילד". ראיתי רצון עז לדיבור בעיניה של הדודה מניה (שבתה נישאה למומחה תקשורת), שהבריקה מיד: "צריך לעקוף את השיטה. בואו נפנה לבת דודה שלנו מרוסיה שהיגרה לאמריקה שתשיג שאלון למבחן לילדים מחוננים. וכך הילד יידע מה לענות". "הילד לא יציב", אמרה חיותה שלמדה פסיכולוגיה שנתיים, "ממצמץ בעיניים. הוא עוד יתמוטט לנו במהלך הבחינה. צריך לתת לו יותר חלבונים באוכל". כאן החל דיון עם און הוא שמן או רזה מידי לגילו ובאיזה עשירון הוא נמצא. . "צריך שהוא יישן יותר בלילה ובצהרים", אמר השכן שלמה שסיפר כי בצבא היה בתותחנים וידע לכוון היטב את התותח בעזרת המוח. לפתע אמרה סבתא: "צריך לדבר עם און". "זו הפסיכולוגיה", הסכימו הכל. "הוא בטח הרוס מרוב התרגשות". "צריך לספר לו בעקיפין על איינשטיין, והוקינס ועוד גאונים שיידע מה מצפה לו". און עצמו היה עסוק במשחק ווי ער כדי לפגוע בטנק של היריב שלו חברו הטוב אורי. "און אתה מתכונן למבחן הגורלי"? שאלה דודה מניה. "כן" אמר אבל אורי מחביא כל הזמן את הטנקים שלו.
"אתה רוצה לנוח כמה ימים לפני הבחינה?". און נראה מופתע. "אני בכלל לא יודע אם אני רוצה לגשת אליה". "מה? להפסיד את הזדמנות חייך?" כך כולנו. "אולי זה חשוב אבל חשוב לי גם להמשיך ללמוד עם החברים שלי". "אז מה יהיה"?
"נחיה ומראה" – כך און. ועכשיו כולנו מחכים לשאלון מבחן המחוננים מאמריקה שתשלח הבת דודה שירדה אליה מרוסיה. זה המפתח להצלחה של און. פרופ' רולינגר תן עצה. הצילו!
החתיכות בחוג להתעמלות
"אמרו בטלוויזיה שהתעמלות חשובה לבריאות, לגוף חסון ולסקס טוב", אמרה אשתי זהבה . ואני ללא היססתי ומיהרתי למועדון הכושר של בית החולים בתל השומר כדי להרשם. שם קבלה אותי בזרועות פתוחות מירי (120 קילו) והסבירה לי כי אין כמו מועדון הכושר של שיבא. "למה"? "כאן אתה נמצא בתוך בית חולים, הרופאים מציצים מידי פעם. אם אתה מת או מתעלף אין צורך באמבולנס. אלונקה נוחה תוביל אותך מיד לחדר טיפול נמרץ".
"כמה עולה?" מירי: "500 שקל לחודש. ואתה מקבל גוף שלן 17. ויש גם הוצאות חניה ונסיעה", אמרה ונפנפנה בזרועותיה דמויות הכנפיים. "כמובן", אמרתי ומיהרתי מתל השומר אל מועדון הכושר הצנוע שבשכונתי נווה מונוסון. שם פגשה אותי המנהלת הקשוחה נעמי (60 קילו) בחיוך מזמין ואמרה כי "בדיוק אנו מסבים את חוק היוגה שלנו לחוג התעמלות. פשוט הבחורות רוצות יותר אקשן. זה 4 פעמים בשבוע. פעמיים על מזרון ופעמיים על כסא. עולה 90 שקל כולל 10 שקל לוועד (מה זה?) אך יש בעיה קלה. אתה הגבר היחיד בקבוצה". "זאת בעיה"? חשבתי לעצמי, ועשיתי פרוץ עצוב. "תבוא מחרתיים ותראה".
חיכיתי בהתרגשות למפגש שלי עם עשרים חברות הקבוצה. בוודאי עלמות זקופות חזה, עגול או מחודד, שער בלונדיני מתנפנף ובגדי התעמלות צמודים. "מהו עוד צריך הבנאדם".
"אתה מהקבוצה" שאלה אותי סוניה בפתח ההתעמלות. "בו תכיר את המורה עדנה". עדנה נמרצת וותיקה הודיעה לי מיד ש"אצלנו אין הפליות. אני פונה אל כולכן בלשון נקבה. לכן אתה תיקרא מעתה מאשה".
"טוב", אמרתי, "העיקר שהבנות יגיעו כבר". והן הגיעו אט אט. כולן נחמדות, אדיבות, חלקן כפופות קומה אך נועזות מבט, עם מקלות לגרוש כלבים. ומיד החלה שיחה נמרצת על המחלות שהיו להן השבוע. מה שבטוח לצערי – צעירות הן כבר לא יהיו. הושבתי בשורה האחרונה והרגשתי. ככה זה נמשך כמה שבועות. ואז באה אצבע אלוהים. יום אחר הודיעה המורה עדנה בחגיגיות כי "מאשה שלנו, את מוזמנת על ידי קבוצת הגברים בהתעמלות בגבעת שמואל לבוא לעשות שיעור אתם. כך הם מזדהים אתך". הבנות פנו אלי. היה שקט מדהים כאשר יכולתי לשמוע את הנמלים הזוחלות דרך קבע על הרצפה. ואז אמרתי את דבר אלוהים: "תאמרי לגברים שלך שאני בשום אופן לא אבוא לבדי להתעמל אתם ואשאיר את הבנות מאחור. אנחנו גוף אחד. רוצים? שיזמינו את כולם". מחיאות הכפיים שפרצו נשמעו היטב בכל איזור גבעת סביון. הם דמו רק לאלה שזכיתי להן בגיל שש כאשר ניגנתי בכינור בקונצרט אצל המורה גרינשפן בשדרות רוטשילד. מאז אני אחד מהקבוצה, כגוף אחד. רק תנסו להפריד בינינו.
הלוזר שמחפש את המזל
בעבר הלא רחוק הייתי איש תקשורת מוערך (בעיקר על ידי משפחתי) ומשרת נאמן של כמה מעסקי המשפחה. אבל באחרונה (בגלל היציאה לפנסיה?) מתרבים סימני הלוזריות שלי. או בשפה אחרת – נעשיתי שלימזל. הנושא התברר לי במבחן הגופיות. בסך הכל רציתי להתלבש. והנה, ראיתי כי 4 מתוך 5 גופיות שאני פורס לשם לבישה בחורף נפתחות בכיוון הפוך - כלומר האחור לפנים והלפנים אחורה. שאלתי את אשתי אם היא שמה אותן בארון בכוונה ככה שישגעו אותי והיא אמרה שאני באמת משוגע. אותו דבר קרה גם עם התחתונים. החלטתי לבחון את מזלי עם האכלת יונים. לקחתי מזון לציפורים ויצאתי לגינה שם התנפלו עליו יונים וגם כמה חתולים. זללו ובלי לתת לי אפילו מבט הלכו לדרכם. בדרך, אחת מהיונים חירבנה לי על הראש. "אולי מבחן בעזרת השם?" חשבתי. לקראת יום כיפור קניתי 4 זוגות אופניים לנכדים, שהרי לפי התורה מותר לילדים לרכוב על אופניים בין התפילות על הכבישים הריקים. ביום הקדוש יצאנו לדרך והנה למרות שקודם לכן אמרתי תפילה, נפלו שלושה מתוך ארבעת נכדי עם האופניים ולאחד היינו צריכים אפילו לתפור את האף. במקום תודות זכיתי לביקורת הגובלת בקללות מכל המשפחה. "אתה יודע מה", אמרה לי אשתי זהבה. "זה הכל בגלל הממשלה. יש אימרה: משנה מקום משנה מזל" אז עכשיו אני שוקל לשנות מקום. איך המזל בקנדה?
"יש!" צעקה אשתי זהבה המחטטת מידי בוקר במסך המחשב שלנו כדי לגלות מציאות. אנחנו משוגעים על חיפוש של הזדמנות חיינו כדי לדפוק את השיטה, לנצח את פער התיווך, ולהחזיר לנו מה שחברות שונות והממשלה שודדים מאתנו מידי יום. בקצרה, אנו מתים על קופונים. "הפעם זה קורה", כך זהבה. "תמורת תשלום זעיר של 15 שקלים נקבל כל אחד קופון ונקבל בבית קפה/מסעדה מרינה בגני תקווה (איפה זה?) וואפל בלגי ועליו כדורי גלידה ועוד כוס קפה". "אכן מציאה", אמרתי. "דופקים את הקופה". ובפרץ של נדיבות: "נקנה 4 קופונים ונזמין את החברים שרה ואברם לצהרים כאלה אתנו. הם בטח יחשבו שזוהי מתנה של 100 שקלים לפחות לכל אחד מהם". כך עברו להם חודשיים כאשר אנו צוברים קופונים מכל הסוגים כולל מסאז' יפני בסאונה פינית בכפר סבא. ואז נזכרה זהבה ושוב צעקה "הי, הזמן יעבור ולא ננצל את הוואפל הבלגי!" מיד הבטתי במגירת הקופונים וראיתי כי אמנם לגבי מסעדת מרינה עלול לאזול הזמן. קבענו עם אברם ושרה התלבשנו כיאות ומצאנו את גני תקווה לאחר נסיעה של כחצי שעה ליד קניון קרית אונו. "ברוך בואכם לדיל הצהרים שלנו", אמרה המלצרית חסיה כשהיא נוטה בעדינות לעברי. תרצו משהו? הצגנו את הקופונים . הרגשתי באמת רצון להניח את ראשי על החזה השופע שלה לנמנום קל אבל שלושה אנשים רעבים הביטו עלי. "אתה יודע מה", אמר לי אברם, אם כבר נסענו עד מרינה בצהרים למה שלא אזמין לי ולשרה מנת ברבוניות טריות". "למה לא"? אמרתי. "אני מקווה שזה כשר עם וואפל הקופון שלנו. אבל הוא לא הבין את הרמז וסימן לסוניה בתפריט בלי להביט כלל על המחיר. "נו וצריך גם שתייה קרה". לאחר שהם גמרו לחטט במעי הדגים בידיהם ולחטט לאחר מכן בשיניהם הזמנו את מנות הקופון. היה טעים למדי עד כמה שגלידה פרווה יכולה להיות. "עבור הקופונים אתם לא צריכים לשלם", אמרה סוניה. "עבור היתר המחיר הוא 180 שקל בלבד". מובן ששילמתי בנימוק שאני הוא שגיליתי את המסעדה דלת הצורה אך אנינת הטעם והחשבון הזו.
לא נשברתי. אנו ממשיכים לאכול כמעט בחצי חינם עם הקופונים. החלטתנו נחושה: אנחו נשבור את השיטה היקרנית במשק אפילו אם זה יעלה לנו במחיר נסיעה לכל חלקי הארץ ואפילו לחו"ל. לעולם שוב לא נשלם "מחיר מלא".
|