כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פחד-שווא!

    4 תגובות   יום חמישי, 7/2/13, 20:17

    "הפילוסופים אך פירשו את העולם באופנים שונים, אבל העיקר הוא לשנותו" (ק. מארקס, תזות על פויירבאך)

     

    הנושא שלשמו התכנסנו, מנהלי בתי-הספר בישראל, הוא עתה נושא חם. יש כ-4100 מנהלים בערך, כמספר בתי-הספר לסוגיהם וגילאיהם.  לעומת כ-190 אלף עובדי הוראה מספרם הוא זניח, אבל השפעתם המעשית על החינוך ועל המורים היא אדירה. ארגוני המורים – יש שניים – יודעים זאת, ופועלים לשמר את המנהלים במסגרתם ולשלוט בהם.


    אני מספר זאת, כיוון שניהול בית-ספר הוא עניין שונה מאד מהוראה. היום מקובל במחקר, שדמות בית-הספר היא במידה מכרעת דמותו של המנהל – הגורם המשפיע והמעצב. תפקידיו של המנהל (אני כותב בלשון זכר בשל אילוצי שפה, למרות שמנהלות הן הרוב) התרבו בעשורים האחרונים, והם מקיפים כמעט כל נושא שאפשר להעלות על הדעת כשחושבים על בית-ספר או חינוך. בצדק הוכנסה לפני מספר שנים הכשרה ייחודית למועמדים לניהול, ומנהלים חדשים זוכים לליווי של עמיתים ותיקים בשנתיים הראשונות לעבודתם.


    4100 המנהלים הללו קופחו באופן קשה בשני הסכמים שנחתמו עם ארגוני המורים – "אופק חדש" ו"עוז לתמורה" – כאשר שכרם עלה בשיעור זניח לעומת העליה בשכר המורים, בעוד עומס העבודה שלהם גדל מאד. ראשי הארגונים של המורים, רן ארז ויוסי וסרמן, מודים שהם מכוונים עפ"י אינטרסים של המורים, שהם "הקליינטים" הישירים של הארגון ולא המנהלים.


    הקורא הבלתי מעורב עשוי לשאול בתום-לב, ובצדק, מדוע המנהלים – שתפקידם כה שונה מזה של המורים – אינם מתארגנים ומקימים לעצמם ארגון מקצועי יציג משלהם. כל-כך פשוט. מדוע הם אינם עושים את המובן מאליו הזה: כולם יחד, גם אלה מהסתדרות המורים וגם אלה מארגון המורים העל-יסודיים? ארגון של 4100 איש בלבד, אבל בעלי השפעה קריטית על מערכת החינוך. התשובה היא – והמנהלים יודו בכך – הם מ פ ח ד י ם ! ! !


    המנהלים מפחדים מפני ארגוני המורים שמא יענישו אותם אם ינסו "למרוד". ואכן, הח"מ ועוד שני מנהלים נוספים נזרקו מהסתדרות המורים בשנת 2006 בשל ניסיון להקים ארגון מנהלים עצמאי ("אומ"ץ חינוכי" קראנו לו, כאילו לכאורה דרוש כאן אומץ). פעולת הענישה עשתה את שלה, והרתיעה את המנהלים מלהצטרף. ממה הם מפחדים? האם יש ממש בפחד הזה? מה יכולים ארגוני המורים לעשות למנהלים שיעברו לארגון משלהם?


    התשובה היא – שום דבר!!! אם הדבר לא היה כה רציני, אפשר היה לגחך ולהתבדח. ארגוני המורים מאיימים על המנהלים באקדחים בלתי-טעונים. בואו נראה: ארגוני המורים אינם משלמים למנהלים את שכרם ואינם קובעים את דפוסי העבודה שלהם. ישנו עניין אחד שלכאורה יש בו איזו חשיבות – המלצה של הארגון עבור המנהל ליציאה לפנסיה מוקדמת. זה הכל. לעיתים ישנה התערבות של ארגון המורים בעבודת בית-הספר, כאשר ישנה למנהל בעיה עם מורה. במקרים כאלה – בעימות בין שני חברים של אותו ארגון – יתייצב ארגון המורים בדר"כ לצד המורה, כפי שמתבקש. כך זה היה וכך זה יוסיף להיות, בלי קשר האם המנהל הוא חבר בארגון המורים או בארגון אחר. אבל כן: הם מייצגים את המנהלים בהסכמים הקיבוציים, וקובעים את גובה שכרם.


    הפחד של המנהלים מתגובת ארגוני המורים לפרישתם אל ארגון משלהם, הוא פחד קמאי, לא רציונלי וחסר בסיס, אבל השפעתו רבה על התנהגותם הציבורית. אין משל מתאים לכאן יותר מסיפורו המוכר של הנס כריסטיאן אנדרסן – "בגדי המלך החדשים". עדיין לא נמצא כנראה הילד שיצעק בקול גדול, אבל אין ספק: המלך הוא עירום לחלוטין. מדובר בנמר של נייר שמצליח בינתיים להפיל את חתיתו על הרובד החשוב ביותר במערכת החינוך בהצלחה רבה.


    זה מפליא: מנהלי בתי-הספר שאחראים לתפקודם של המורים, ומעמיסים על עצמם אחריות כללית ללא גבול, חוששים מארגון המורים שאין לו דבר לתת להם או לקחת. לכל היותר הם יכולים לזרוק את ה"סוררים" החוצה מן הארגון, אבל זה כמו לאיים על הדג, ההולך ונחנק, בזריקתו למים. את ההמלצה לפנסיה המוקדמת כבר יקבלו המנהלים מן הארגון שלהם, והארגון הזה גם יבצע עבורם את המו"מ על ההסכם הקיבוצי, שיעניק להם, לבעלי הפרופסיה הייחודית הזאת, סוף-סוף את המגיע להם.

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/2/13 21:49:

      צטט: דוקטורלאה 2013-02-08 11:38:29

      מכיוון שלא נמניתי על מנהלי בתי הספר, קראתי את דבריך כאגדה לילדים. הזאב מפחד, ממי? לא יתכן, בעיני, שקבוצה של מנהלים, לא תצליח להתארגן ולהציג דרישות משלה בכל הנושאים הרלוונטיים, לא רק תגמולים כספיים. לא מתיישב עם ההיגיון הפשוט. האם טמון בסיפור הזה עוד יסוד שאין משיחין בו?

       

      לאה, שאלות מצויינות. הסוגייה הזאת לא הועמדה מעולם למבחן. אכן, אין כאן "מאחורי הקלעים".

        8/2/13 13:08:
      דוגמא למנהל שעשה הבדל בבית ספר קשה בניו יורק. שמעתי הרצאה שלו בכינוס ליזמות חינוכית בבת ים והתרשמתי עמוקות. שמעון ורונקר - http://en.wikipedia.org/wiki/Shimon_Waronker
        8/2/13 12:07:

       

      איש לא מפחד !  

       

      בית ספר ללא פריבילגיות  

       

      בתי הספר של היום רקומים היררכיות, והאנשים התופסים כל אחת מגומחות ההיררכיה מוצאים את עצמם מבודדים בקפידה מגומחות אחרות ומפונקציות "בלתי" מתאימות.  

       

      בפסגה יושבים מנהלים -- אולם כמה בלתי מאושר הוא חלקם הכול-יכול! היות ושליטתם מבוססת על סמכות אוטוקרטית במקום רצון העם, הם תמיד מבודדים, חסר להם קהל בוחרים, חסר להם בסיס כוח רחב, חסרה להם תמיכה המונית. הם אנשים בודדים, והכוח הפרטי שלהם הוא פיצוי קטן. 

       

      כמו כל האוטוקרטים, הם אינם מסוגלים להתנתק מעמדתם אפילו כאשר רצונם בכך. פעם אחר פעם שומעים את המנהלים אומרים בגעגועים כמה הם היו רוצים שוב ללמד, לבוא במגע עם תלמידים, להיות חלק מהכיתה. הם אינם יכולים לעשות זאת יותר משמלך יכול להיהפך לנתין. ברגע שהתרוממו מהשורה, הם עזבו אותה אחת ולתמיד.

       

      אחריהם באים המורים, משועבדים לרצון ההנהלה ומשרד החינוך, אם כי הכול-יכולים בממלכתם הפרטית – הכיתה. הם מנועים מלהשתתף בקבלת ההחלטות החשובות אשר קובעות את עבודתם, והם בתורם, מערימים מכשולים ביניהם לבין אלה שנמצאים ישירות מתחתם, צוות ההשגחה והפקידות. נוצרת מיסטיקה של הוראה "טהורה" ו"עבודת הפרך השגרתית" מופנית לאחרים, כביכול פחות מוכשרים, פחות מאומנים, פחות ראויים.

       

      הבא בתור הוא הצוות -- הרבה מעל התלמידים, ונחות באופן בולט מהמורים. משכורותיהם נמוכות, שעותיהם רבות, עבודתם עוטה פחות כבוד. למרות שרבים מהם היו רוצים ללמד  -- ותלמידים לא מעטים היו מעדיפים לבלות את זמנם עם איש התחזוקה של בית הספר במקום לבלות את זמנם עם כל אחד ממוריהם -- הכיתה היא מחוץ לתחום עבורם. אף על פי כן בתחום שליטתם, המילה שלהם היא חוק עבור תלמידים.

       

      לצוות, גם לו לעיתים נדירות יש מילה בתחום קבלת ההחלטות המנהליות אשר קובעות את תפקידו, על אף שהתפקוד היום-יומי של המוסדות, גדולים כקטנים, נמצא בידיו הלכה למעשה לעיתים קרובות.

       

      ובתחתית: התלמידים. נטולי כוח, לא מעורבים בתהליך אשר סוחף אותם, אדישים. מאגר אדיר של אנרגיה מבוזבז ללא תועלת; משאב עצום של דמיון וידע וכשרון, שלא מנוצל ושטרם נתגלה.

       

      אכן, בזמן שאנחנו מביטים במפלס הכי נמוך -- שיממון רחב ידיים של "כוח התלמידים" הבלתי מעובד ההוא -- הבזבזנות וההרסנות של המבנה ההירארכי כולו אינן יכולות שלא להטביע את חותמן בנו.

       

       

      כמה שונה המצב בבית ספר דמוקרטי, בית ספר ללא פריבילגיות. בדיוק כפי שמוסדות חברתיים ופוליטיים דמוקרטיים מאפשרים את הניצול המלא של הכוחות של כל אוכלוסיית האומה כולה, כך מוסדות חינוך דמוקרטיים הופכים לאפשרי את ה"בלתי אפשרי" בבתי הספר. 

       

      בית ספר ללא פריבילגיות הוא בית ספר בו כולם יכולים ללמד, וכולם יכולים ללמוד; בו כולם מתחלקים באופן שווה באחריות לנהל את הקהילה; אין בו תחום אשר יש לו עדיפות, אין מיומנות אשר שולטת, אין נושא אשר עומד מעל האחרים. בית ספר בו לא הלבוש, ולא הדרגה, ולא הטון של הקול מבדילים בין אדם אחד לאדם אחר, או מעמידים אדם אחד מעל אדם אחר.

       

      בבית ספר כזה, אין צורך במחלקות, או באחוזות, או שמורות. האחריות מתחלקת בצורה הוגנת בין אנשים אחראיים, בהתאם לתחום התעניינותם ולצרכי בית הספר. אולי ההבחנה היחידה של סיווג שהיא תקפה, היא בין הצוות השכיר בכללותו -- כקבוצה של אנשים אשר תפקידם העיקרי הוא להחזיק את בית הספר על בסיס יום-יומי, להבטיח שבית הספר מתפקד וממלא את חובותיו -- לבין הסטודנטים בכללותם, אשר תפקידם העיקרי הוא לנצל את בית הספר כבסיס ללמידה.

       

      הגיל גם הוא איננו גורם קובע, כי אנשים מכל הגילים יכולים להיות צוות או תלמידים; כפי שגיל איננו גורם הקובע באבחנה בין אנשי מקצוע לבין הלקוחות שלהם בכל תחום אחר של החיים.

       

      מדובר פה במוסד אשר האווירה כולה בו חדורת ערכים של חברה דמוקרטית -- כיבוד זכויות, זכות הצבעה אוניברסלית, שלטון החוק, הזדמנות שווה; בית ספר בו שורר האיזון המיוחד בין יחיד לחברה אשר צריך לאפיין מדינה דמוקרטית.

       

        8/2/13 11:38:
      מכיוון שלא נמניתי על מנהלי בתי הספר, קראתי את דבריך כאגדה לילדים. הזאב מפחד, ממי? לא יתכן, בעיני, שקבוצה של מנהלים, לא תצליח להתארגן ולהציג דרישות משלה בכל הנושאים הרלוונטיים, לא רק תגמולים כספיים. לא מתיישב עם ההיגיון הפשוט. האם טמון בסיפור הזה עוד יסוד שאין משיחין בו?

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין