נחמה פורתא

כְּבָר כָּל כַּךְ מְאוּחָר, וַאֲנִי

בְּקָּפֶה כָּלְיוֹם אוֹמֶרֶת הַלֵּל וּבְרָכָה מְכַהֶנֶת

רוֹצָה לְתַפְקֵד מְאוֹנֶנֶת עַל הַנֵּט לֹא מוֹצֵאת חִבּוּר.

כָּל כַּךְ מְאוּחָר, וַאֲנִי

לֹא מִתְיַאֶשֶׁת מַסָּכְמִלִּים זֶה גַּם כֵּן טֶקְסְט יֵשׁ דִּבּוּר בָּרֶשֶׁת. אַחַר כַּךְ

כַּךְ: מְאוּחָר, וַאֲנִי

כְּרוּכְיָה אֲנִי אֲנִי מְצַוַּחַת, תֻּכִּיַּת פִּטְפּוּט מִתְפּוֹצֶצֶת בּוּם.

מְאוּחָר וַאֲנִי

אוֹצְרִים תַּעֲרוּכַת לֹא-גְּמוּרִים, אַכְזָב וְאַכְזָבָה

וְעוֹד תִּסְכּוּלֵי מָרִיר. אֲנִי הַתַּלְיָנִית בְּמוֹ יַדָּי

חוֹנֶקֶת חַוָּקִים מְהַדֶּקֶת אַשְׁמָה עַל וַו תִּקְוַת אֱמֶת תִּקְוַת הַמֵּת

רוֹתֶמֶת לַעֲבוֹדַת אֲדָמָה.

וַאֲנִי

אוֹמֶרֶת שׁוּב וַשּׁוּב חוֹזֶרֶת אֲנִי לֹא אַתָּה

נִזְהֶרֶת לְדַיֵּק מַסְתִּירָה לֹא לְגַלּוֹת כִּי בִּגְּבוּלוֹת

יֵשׁ נֶחַמָּה פֻּרְתָּא וַאֲנִי שׁוֹאֶפֶת לִגְּדוֹלוֹת.

©שושי שמיר, 7 בפברואר 2013