| שישי הוא יום טוב לפוסטי אורח, זה מאפשר לי לעשות מה שבני אדם מן היישוב עושים במשך כל השבוע. לשמחתי, אחרי יום שלם בדרכים, הגעתי המיילה ומצאתי פוסט אורח אלמוני ולא מתוכנן על מעסיק מסתורי ולא קיים. כלומר קיים, אבל בחלל החיצון. קבלוהו. שמרו מרחק. גם אם אתם פרחי עיתונות שחושבים שפרחוני את זכרוני זו פלטפורמה טובה להתחיל בה כדי להשתפשף בתחום. גם אם אין לכם מושג מהחיים שלכם ואתם בטוחים שהשם ברזומה יועיל לכם במקום העבודה הבא - שמרו מרחק, כי אתם לא יודעים מה מחכה לכם.
מה כבר יכול לחכות לכם, אתם שואלים? שום דבר, אם אין לכם בעיה עם המתנה עד אין קץ לתשלומים המגיעים לכם בדין. רשמית עובדים באותו מקום דמיוני על שוטף פלוס 68. לא רשמית, משלמים שוטף פלוס 120. פורסם ביוני? תקבלו צ'ק לדצמבר. פורסם באוגוסט? תקבלו בינואר. פורסם בדצמבר? תקבלו במרץ.
כלל אצבע: תמיד כדאי לכם לחשוד במקום שבו מנהלות החשבונות הזוטרות מתחלפות תוך שבועיים בממוצע. מעניין אם הן מתחלפות כי הן יודעות יותר מדי פרטים לטעמו של מישהו; או משום שמצפונן לא נותן להן יותר לעכב עוד תשלום, להמציא עוד תואנת סרק, לחכות עוד חודשיים עד לייאוש מוחלט של הכתב.
הצ'ק שלכם לנצח "מוכן אבל לא חתום", תמיד ממתין במשרד הלא נכון, הלך לאיבוד או עבר עדכון. לא משנה מה השעה, הזמן הוא תמיד רגע אחד (ארוך נורא) לפני שהבוס יואיל לחתום עליו.
ופתאום: הצ'ק מגיע! סיבה לפתוח בקבוק שמפניה (המלצה: הסתפקו ביין נתזים זול, כי אתם אוכלים חסכונות כבר כמה חודשים). ובכן, מה כתוב באותו הצ'ק? הסכום נאמן למקור, איזו הקלה - ורק התאריך, התאריך. מספר כלשהו מודפס באותיות דפוס בשדה התאריך, נאמר חודש מאי או אוגוסט או אוקטובר, ועליו מחיקה בעט. במקום התאריך המקורי המחוק כתוב בכתב יד מספר אחר, נאמר חודש יולי או נובמבר או ינואר (בהתאמה) ועליו עוד מחיקה בעט. ואז כתוב בכתב יד מספר אחר, לרוב כזה שמסמל כבר חודש בשנה אחרת. כך שבהחלט אפשר לפדות אותו. בעוד ארבעה חודשים.
והתוכן? אחחח, התוכן. א-מחייה. איפה עוד בעולם (מלבד איזו כנופיית צהובונים בריטיים שעוטפים בהם פיש אנד צ'יפס) יש אקולוגיה נמרצת כזו של תוכן, מחזור מעולה כל כך של חומרים והתאמתם לנסיבות חדשות בכל פעם? כושר ההמצאה במקום הדמיוני ההוא פשוט מפליא. קחו מאיזה קיוסק את הגיליון הטרי של עציצים לוהטים. חזרו אחרי חודש וקנו גיליון עציצי נוסף. עכשיו פתחו והשוו בין שני הגיליונות. מי שימצא יותר מ-20% הבדלים בין השניים יקבל פרס. מי שימצא את הגיליון המקורי, פריט לאספנים שבו התפרסמה בפעם הראשונה הכתבה הגנרית על רקפות צהובות במעמקי הכנרת ראוי לפרס וודוורד וברנשטיין.
או: בשלב ראשון מוציאים את ירחון החמוס. מזמינים כתבה (מכם הנאיבים) ב-300 שקל על עיצוב מלונה לחמוס. בשלב שני מוציאים ירחון עיצוב, מאווררים את הכתבה ההיא ומוסיפים תמונה אחרת. בשלב השלישי מוציאים ירחון פרסומי לקידום גלגלי ענק, מאבקים את הטקסט המעפן, מחליפים תמונה והיידה - כתבה חדשה. לא זכויות יוצרים, לא תשלום נוסף, בלי ליידע, בלי לדפוק חשבון. הכל לפי חוזה כמובן. מעסיקים רבים מחתימים על החוזה הזה, השולל את זכויות היוצרים מהכתבים, אבל רק בפרחוני את זכרוני עושים בו שימוש מסיבי כל כך.
"אתם באים לכאן כולכם לקחת את הצ'ק, מקללים וממשיכים לבוא", תמה אחד ממגלגלי הצ'קים. צודק - אבל איך פרחי הכתבים ומחפשי העבודה הצעירים אמורים לדעת שכך יאונה להם? ובכן, כולי תקווה שפרחי הפרחים הרעננים האלה קוראים את ולווט וימצאו לעצמם חלטורות אנושיות יותר מעתה והלאה. תאמינו לי, חברים, לפעמים עדיף למלצר. תודה לפועל הדחק האלמוני. הסיפור דמיוני ולא קשור לשום מקום על פני הפלנטה, ודאי שלא ברחבי מדינת היהודים.
|