"יו, איזה התרגשות!", פטפטה חברתה ללא הרף, כשידה האחת על ההגה,וידה השנייה מלטפת את בתה היושבת לידה, עיני שתיהן נוצצות בציפיה. בניגוד לתחזית לא ירד גשם, ושמי תכלת זרועים קרעי ענני נוצה לבנבנים קישטו את היום החגיגי – סיום הטירונות של רן. איש לא הרגיש את העצבות שחנקה אותה במושב האחורי של ה"איביזה".איש לא ראה את הדמעה בעינה. איש לא שמע את שאלתה האילמת –"מדוע הבן הזה הוא לא שלי?!"

מכל עבר זרמו מכוניות מכל הצבעים ומכל הגדלים למגרש החנייה. דלתות נטרקו ומפל קרובי משפחה נשפך לאטו אל השביל המוביל למתחם המבהיק מסדר וניקיון. עוד מספר דקות יתחיל הטקס. חברתה תפסה עמדה במדרגה הכי גבוהה ,מכוונת את המצלמה לצד שמולם, שבו היו כבר הטירונים מסודרים בשלשות ישרות כתער, כומתותיהם על הראש, מתביישים לחייך ליד המפקדים. בעוד רגע כבר לא יהיו טירונים. ראתה את רן מולה עם אותו זקנקן כמו של כולם,כדי שלא יבזבז זמן יקר בבוקר על גילוח. קשה להאמין. רק אתמול התייעצה אתה חברתה איזה שם לקרוא לו,לתינוק,וכעת הוא יותר גבוה משתיהן. הוא- הבן של מיכל, חברתה. לא שלה.

שנים כה רבות הייתה גרושה, שבקושי זכרה מה זה לחיות עם מישהו בבית. היא הייתה בת 18 כשנישאה לאמנון, בן כיתתה מהתיכון, ובת 25 כשהתגרשה. חיזורים לא חסרו לה. גבוהה, מרשימה, תלתלי נחושת שופעים, עיניים ירוקות שפילחו בצלילותן לבבות גברים כה רבים. ועכשיו,בגיל 40, היא עדיין לבד. הנורא מכל היה שכולן סביבה כבר היו אימהות לחיילים, שולחות חבילות, מתלוננות על ערמות הכביסה שהבן מביא הביתה, על החברה החדשה שלו,שלא שווה את קצה הציפורן שלו,זה ברור...ורק היא נותרה שותקת וכי מה תאמר? שאתמול עשתה שופינג בקניון?

"רן!!! תסתכל לכאן,לאימא!", צווחה חברתה מיכל, עושה "זום" חד במצלמה."יובל! יובל!!!", צרחו במקהלה אבא,אימא וכנראה סבתא, מנופפים בפראות למישהו ממול. האמפיתאטרון היה שחור מאנשים שישבו,כרעו ועמדו על המדרגות. היא חשה לא שייכת. הצטערה שהגיעה הנה בכלל. ושוב אותו מחנק ארור בגרון כמו באירועים מסוג זה. כולם יש,ורק לה אין. היא האורחת, הצופה,הנפרדת,הלא מעורבת.

ובהרכינה את ראשה להסתיר את דמעותיה,ספגה חבטה עזה בצלע השמאלית. "מה, לעזאזל...!", פנתה בחמת זעם לשמאלה, זיקי זעם נורים מעיניה הירוקות, היישר לעבר גבר גברתן, גלוח ראש, שמרפקו חבט בה שוב, כשניסה למצוא מקום לידה, על המדרגה, עמוס בתיקים. "אולי תשים לב לידיים שלך?!",ירקה את המילים לעברו.

הוא הפנה מבטו אליה. תכלת צלולה וקרירה פוגשת ירוק רותח מזעם. "סליחה", פלט."אף פעם לא הייתה לי שליטה על הידיים שלי, בטח לא ליד נשים יפות כמוך....". "פחחחחחח", נשפה לעברו. חנפן עלוב...היא כיווצה את עצמה ככל יכולתה כדי לא לגעת בו,אך הדבר היה בלתי אפשרי. תקיעת חצוצרה והנפת הדגל, "עמוד דום", "עמוד נוח",וכל אותה עת חמימות מוצקה מצד שמאל שלה. חמימות של גבר תכול עיניים,שאם להודות על האמת,די מוצא חן בעיניה.

הוא בטח שייך למישהי, חשבה. חייב להיות. גבר כזה שלא ייחטף? כעת נישאו נאומים מגוהצים כמו המדים שסביבה. מפקד הקורס, מתבל את דבריו בפסוקים מן התנ"ך. המפקדים צועדים בשורה לעבר החניכים לענוד להם את הסיכה שמעבירה אותם במחי יד לצד השני, של חיילים של ממש. נקישות המצלמות מסביב החרישו אוזניים.גם הגבר שלצדה צילם ללא הרף – את זה שעמד ליד רן, מסתבר.עוד בחור עם זקנקן, דומה לכל הטירונים שלידו. וכעת נשמעה ספירה קולנית לאחור – 4,3,2,1 –וברגע אחד הועפו כל הכומתות למעלה. ההמון מסביב שאג באכסטזה, ומחא כפיים בטירוף. הגוש האנושי החל להתנועע פתאום, כאיש אחד, לעבר הנערים שהפכו פתאום גברים מן השורה. גם היא נסחפה עם ההמון לעברם, מחפשת בעיניה את רן ואת חברתה מיכל ובתה שנבלעו בקהל.

ולא מוצאת.שוב הריצה את עיניה לעבר המדים הירקרקים. כולם נראו לה אותו דבר. נבוכה, המשיכה בתנועתה קדימה, נדחפת על ידי ההמון מאחור, כשחבטה עזה מצאה דרכה לצלעה השמאלית, אותה צלע שעדיין כאבה מהחבטה הקודמת. "מה, לעזאזל...", פתחה, אך לפני שהספיקה לומר משפט, הרימו אותה שתי ידיים חזקות, והעמידו אותה במקום מבטחים על מדרגה גבוהה. "אני רואה שאי אפשר להשאיר אותך דקה לבד בלי שתספגי חבטות...", שמעה את קולו הקנטרני של גלוח הראש. התכלת הקרירה של עיניו חדרה אליה כמו חץ, אך מה מוזר, ללא כאב. "אז אל תשאיר אותי לבד יותר", הופתעה לשמוע את עצמה אומרת.

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)