כותרות TheMarker >
    ';

    כותב בקפה, רשומון

    יומן. לא בלוג...
    ובו רשומות. לא פוסטים...

    ארכיון

    0

    והוא בכלל לא ידע שהוא כזה...

    25 תגובות   יום שבת, 9/2/13, 21:35

    ''

    איש הסוכר, סיקסטו דיאז רודריגז

     

     

    ההיסטוריה, כך אומרים, נכתבת ע"י המנצחים. אך מה על המפסידים?, מה איתם? סביר להניח שהם מה-זה רוצים "לבוא חשבון" עם המנצחים, בדומה לחלומו של החלשלוש השכונתי להיפרע, באמצעות סנוקרת מכוונת היטב, ישר בפוני של הבריון השכונתי המטיל אימתו סביב.

    ואיך ניתן הוא שלא להתרגש מסיפורו של אנדרדוג שהצליח, ועוד ללא שום מאמץ מצידו, לעשות בדיוק זאת?

     

    הרי לכם סיפור מדהים שכזה.

     

    בשנת 1967, בעיר דטרויט שבארה"ב, הופק בחברת תקליטים קטנה ושמה "אימפקט", סינגל ושמו: i'll slip away. את מילות הסינגל כתב, הלחין ושר אחד - רוד ריגז.

    בלשון המעטה?, השיר לא הותיר שום אימפקט על שוק המוזיקה המקומי ובכלל. במשך שלוש שנים לא הפיק אותו ריגז שום יצירה מוזיקלית נוספת.

    בשנת 1970 עבר ריגז לחברת תקליטים אחרת ושמה "סאסקס". עם מעברו ל"סאסקס" החליף ריגז את שם-הבמה שלו לרודריגז. באותה השנה הוא הקליט אלבום ושמו cold fact ושנה לאחר מכן הפיק תקליט נוסף ושמו coming from reality. הביקורות על שני האלבומים הנ"ל היו מעורבות.

    כך או כך, שניהם נכשלו במבחן החשוב יותר, המכירות.

    בשנת 1975 נסגרה חברת התקליטים "סאסקס", ורודריגז פרש לחלוטין מעשייה מוזיקלית.

     

    במקום המסוים הזה כבר עמדו רבים וטובים לפני סיקסטו דיאז רודריגז, להלן - רודריגז. סביר להניח שכמוהו, הם השקיעו את מיטב זמנם, את כישרונם, את כול רגשותיהם ומאווייהם ולו רק כדי לראות כישלון רודף כישלון עד שידיהם רפו והם הניחו לאחרים לחלום, ואולי גם להגשים את החלום.

     

    רודריגז נעלם מעל המפה...

     

    אבל, בדיוק בזמן שרודריגז פרש מעשייה מוזיקלית התגלגלו שני האלבומים אותם הוציא אל..., דרום-אפריקה, שם החלו להימכר בקצב הולך וגובר. ולא זאת בלבד: האלבומים הנ"ל מצאו גם את דרכם לבוטסואנה, זימבבואה, אוסטרליה וניו-זילנד !!!

    כאשר אזלו האלבומים שיובאו מארה"ב, עלתה על העניין המוזיקלי ההולך וגובר ברודריגז, חברת תקליטים אוסטרלית בשם blue goose אשר רכשה את הזכויות על יצירותיו. היא הפיקה תקליט נוסף ובו קיבצה את הטובים מהשירים שבשני האלבומים הראשונים ועוד 2 סינגלים אשר הוקלטו באולפן אך לא נכללו בשום אלבום. בנוסף, הוקלט באלבום החדש remake של הסינגל הראשון של רודריגז I’ll slip away.

    האלבום החדש at his best הצליח להגיע תוך זמן קצר מאוד להיות אלבום פלטינה, וכול זאת ללא ידיעתו של רודריגז!!!

     

    בזמן שרודריגז הפך להיות נערץ ע"י המונים בדרום-אפריקה, הוא עצמו התפרנס אך בקושי מעבודות בניין ושיפוץ, בדטרויט..., כאשר בד בבד עם עבודות מזדמנות אחרות, הוא גם הספיק להשלים לימודי תואר-ראשון בפילוסופיה!!!

     

    ככול שזה ישמע מוזר והזוי, הרי שבדרום-אפריקה הפכו להיות שיריו של  רודריגז, שירי-עם !!!

    בדרום-אפריקה של אותה התקופה, עדיין תחת משטר האפרטהייד, מילותיו של רודריגז נכתבו כאשר יוצרים מקומיים לא יכלו להרשות לעצמם לכתוב את מילותיהם שלהם ורודריגז..., כמו כתב אותם מבלי להכירם ולדעת על קיומם, אפילו ואוקיינוס שלם הפריד ביניהם.

     

    אז..., איך לכול הרוחות זה קרה, איך רודריגז היטיב כול-כך לכתוב את דרום-אפריקה? איך ידעו המילים שלו להתחבר אל אלו שחיו מרחק של אלפי מילין ממנו?

     

    רודריגז פשוט ידע להבחין, אולי בניגוד לאחרים שרק..., ראו, או הביטו.

    בעיניים קרועות לרווחה כתב רודריגז על עליבותם של שכונות העוני, בנייני השיכונים הגדולים הקלופים, ובעיקר על העתיד חסר התוחלת של תושביהם.

    הוא כתב את ייסוריהם של בני הדור הצעיר הגדלים שם בתוך סחי ורפש, תוך שהם מבינים שהם פשוט נולדו בצד הלא-נכון של העיר.

    באותה המידה בדיוק כפי שרודריגז כתב על דרום-דטרויט, וממש באותה הקלות, יכלו המילים לתפוס גם לגבי ערים אחרות, בארה"ב וגם מחוצה לה, ומשום כך הפכו להיות מילותיו של רודריגז, לאוניברסאליות.

    בניגוד כמעט מוחלט ליוצרים אמריקאים כמו בוב דילן, ליאונארד כהן ואחרים שכתבו אמריקאית עבור האמריקאים, רודריגז כתב את ה..., עולם, מבלי לדעת זאת...

     

    "אני תוהה כמה פעמים כבר נפלת בפח

    ואני תוהה כמה תוכניות השתבשו

    ואני תוהה כמה פעמים כבר עשית סקס

    ואני תוהה מי הבא בתור

    אני תוהה על אהבה שאינה בנמצא

    ואני תוהה על הבדידות שלי

    אני תוהה כמה באמת הולך לך בחיים

    ואני תוהה על החברים שהם לא ממש שלך"

    (מתוך "אני תוהה", רודריגז)

     

    רודריגז מתעב את המימסד באשר הוא. הוא מתעב את המימסד השלטוני, את המימסד הדתי, את המימסד המוניציפאלי. הוא רואה בהם אם-כול-חטאת משום שהם דואגים להותיר את האנשים בצד הלא-נכון של קו העוני..., מתוך האינטרס הצר שלהם, להישרד גם כן – על כך הוא בז להם!

    רודריגז משמש כמי שמתעד את הרעות החולות אשר התרגשו ובאו על ראשו של המון  ה"אנשים השקופים", אותו המון שת'ורו מתאר אותו כ"מהלך בייאוש מאופק" כשאין באמתחתו דבר מלבד רצונו הנואש להישרד בג'ונגל הבטון המתפורר וגם געגוע, הוא הגעגוע ליום אתמול בו עוד היה חלום על מחר, אחר מכפי שהגיע...

         

    "האם אי פעם קיבלתם קדחת ממשפט מתוק בשיר?

    האם אי פעם נישקתם את השמש? או הלכתם בין הטיפות?

    אם כך טפסו על המוזיקה שלי והשיר ישחרר אתכם

    טפסו על המוזיקה ומשם תקפצו איתי"

    (מתוך "טפסו על המוזיקה שלי", רודריגז)

      

    רודריגז אינו מותיר תקווה רבה בשיריו, למעט חמלה. הוא מתאר חיים עלובים, אפורים, חסרי עתיד. הוא מבכה את הילדים הקטנים שעל אף משחקיהם העליזים והתמימות העצומה שעדיין שורה בעיניהם, הרי שעתידם – הם חיים עלובים, הדומים בדיוק נמרץ לחייהם של הוריהם ושאפילו האהבה לא תכסה על צרות היום יום, על מלחמת ההישרדות המתישה והשוחקת.

     

    "כי מבחינה רגשית את תקועה באותו טריפ

    ואני יודע על הזמנים שמעדת

    אז אל תנסי להרשים אותי בסיכות ובצלצולים

    או עם יכולתך להתלבש

    כי קוף בבגדי משי הוא עדיין קוף ולא יותר"

    (מתוך "ג'יין ס. פידי", רודריגז)

     

    רודריגז לא רואה הבדל בין נשים ובין גברים, שני המגדרים גם יחד קונים, מוכרים וסוחרים בינם לבין עצמם ב"סיפורים" שהקשר שלהם למציאות קלוש עד אפסי...

    כולם שקועים בחלומות-שווא ובניסיונות פתטיים לספר על עתיד צבעוני בזמן שההווה מורכב מאלפי גוונים של..., שחור. וגם את ההווה הם מנסים לצבוע, ואת האשליה הזאת הם מנסים למכור לכול מי שרוצה רק לקנות...

    אבל רודריגז מכיר בכוחה של האהבה, של המסירות. הוא מתגעגע אל החום והרוך של האהובה, אך גם נמנע ממנה, כי די לו בכאב אשר בקושי עבר והוא לא ממש מעוניין בכאב-לב נוסף, חדש...

     

    "אשה, תיעלמי מכאן בבקשה

    נשארת פה קצת יותר מדי זמן

    נכון שהיית מתה להיות מסוגלת לבכות?

    נכון שהיית מתה שאני יהיה מת במקומך עכשיו?"

    (מתוך "דיאלוג שנאת הרחוב", רודריגז)

     

    והוא כול-כך אוהב, כול-כך אוהב. למרות, ועל-אף, והוא לא שואל ואינו תוהה, לא מנסה לרדת לפשר העניין, לא מנסה לפרוט אותו, ויוצאות לו 3 שורות נפלאות, פשוטות.

    בפשטות שאינה מתפשרת, הוא מודה:

     

    "מותק, אני לא מתבדח

    וזה לא החומר שאני מעשן,

    אני באמת חושב שאת נחמדה"

    (מתוך "שורות כסופות", רודריגז)

     

    אבל רודריגז, כמו שכנראה רק הוא יכול, גם מכיל כאב שהוא לא כול-כך מעוניין בו ושאותו הוא מנסה לפוגג ובאמצעי היחיד העומד לרשותו, כנות-צינית שאין בה ולו קמצוץ של רשעות:

     

    "ותודה על הזמן

    ואת יכולה להודות לי גם

    ועכשיו כשהכול נאמר

    שכחי מזה"

    (מתוך "שכחי מזה", רודריגז)

       

    אז..., דיברנו על המילים ומה עם המוזיקה?

    רודריגז הוא זמר הפולק האולטימטיבי של השיכונים הגדולים, בהם מתקיימת אנושיות כמו גם חוסר-אנושיות במעין מיקס בלתי-מתיישב עם הדעת וכך גם המוזיקה שלו:

    עם הפולק הוא מערבב ומוהל תערובת, קוהרנטית לחלוטין, של: מקצבי פאנק, השתוללות חסרת-מעצורים של ריפים בגיטרות חשמליות לצד אקוסטיות מלודית של גיטרות קלאסיות, הרמוניה של כינורות המושפעים מארץ המוצא של הוריו (מקסיקו), אפקטי סאונד מוזרים ומה לא..., אה כן..., גם סמים...,

    אבל רודריגז אינו מהלל את הסמים, הוא אינו נמצא באותו המקום בו הוא תולה, אחד לאחד, את יצירתו ואת הסם כמי שמושפעים ישירות זה מזה, על אף הזמינות, על אף שהסם משמש כנתיב הבריחה העיקרי, מן המציאות הקודרת עליה הוא כותב בדם ליבו.

      

    "איש סוכר בוא מהר כבר

    כי נמאס לי מהסרטים

    תמורת מטבע כחול אולי תחזיר לי

    את חלומותיי הצבעוניים"

    (מתוך "איש הסוכר", רודריגז)

     

    אבל איך-שהוא, כול קוביות הדומינו, קרי – כול המרכיבים המוזיקליים, נופלות אל מקומן באופן הכי טבעי, הכי נכון, הכי מדויק והכי מקפל בחובו ומערסל את הליריות של המילים הדוקרניות, המכאיבות, הכואבות...

     

    פלא שהמוני איש בדרום-אפריקה התחברו לשיריו?...

     

    באמצע שנות התשעים, ועידן האינטרנט כבר תופס תאוצה, עושה אחד המעריצים של רודריגז מעשה: הוא מקים אתר אינטרנט ובו הוא מחפש את עזרת אחיו ה"הומו-אינטרנטיקוס" בחיפושיו אחרי רודריגז.

    וזאת צריך להבין: השנים בהם רודריגז החל להיות שגור על לשונם של הדרום אפריקאים, הם אפילו לא ידעו מי הוא! הפרט הנוסף והיחיד שהם ידעו עליו הוא שמו הפרטי (שגם הוא היה טעות...), חסוס.

    בינם לבין עצמם, התחילו המעריצים להפיץ שמועות אודות רודריגז ושלל סיפורים הזויים רצו ביניהם וגם ברשת. עד ש..., שנתיים לאחר הקמת האתר נוצר הקשר המיוחל.

    בתו של רודריגז הייתה זאת שיצרה את הקשר, בשמה של בתה (נכדתו של רודריגז...) שקיבלה מטלת כתיבה מבית הספר, שורשים...

     

    הזוי, לא?...

     

    בשנת 1998 הגיע רודריגז לביקור ראשון בדרום-אפריקה. מארגנים הופעה באחד מהאצטדיונים הגדולים ו-100,000 איש נדחסים שם, כדי לפגוש פנים אל פנים, ולראשונה, את האיש אותו הם מעריצים מזה שנים, מבלי להכירו. ומבלי שהוא בכלל יודע על כך...

    רודריגז ניצב במרכז האצטדיון המום מהגודש הבלתי-נתפס של בני-אדם המעטיר עליו אהבה וחיבה והערצה..., ובוכה.

      

    הוא חוזר לבמה ובמשך כמה שנים הוא מופיע בדרום-אפריקה, בבוטסואנה ובאוסטרליה.

    בשנת 2012 נעשה עליו סרט דוקומנטרי בשם "מחפשים אחרי איש הסוכר". הסרט הוקרן ברחבי העולם, גם בארה"ב (ולא מזמן, גם אצלנו בערוץ 8)..., כך זוכה רודריגז לקבל תהילה, גם בביתו, סוף-סוף.

        

    ערכו של רודריגז הוא רב יותר ממשוררי ה"אכלו לי, שתו לי" לדורותיהם, ולא רק משום שהוא הצליח (הגם שזה קרה באיחור-מה, וללא ידיעתו...) למצוא את המכנה המשותף החמקמק כדי ששירתו תהפוך לאוניברסאלית, אלא בעיקר משום שהוא דוגמא נהדרת ליוצר שיצירתו היא-היא זאת אשר לקחה לעצמה את החופש למצוא את האוזן הקשבת בדרכה היא, חופשייה מהצורך במתווכים המונעים ע"י חיפוש הסירקולציה והרייטינג בלבד, אלא – מתוך שהיא מגיעה מהמקום העמוק ביותר אצל יוצרה, היא מצליחה להגיע גם אל המקום העמוק ביותר אצל מי שמקשיב לה, ומעריך אותה ככזאת!!!

       

    הרי לכם: אגדה אמיתית, כול כמה ששילוב שתי המילים הללו נשמע בלתי אפשרי!

     

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (25)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/12/15 15:24:

      לפי האמור בסרט הסוף לא היה ממש טוב. אומנם הוא זכה לפרסום בדרא"פ (לא זכור לי שאוסטרליה מוזכרת שם, אולי כבדרך אגב) רק שהוא לא ממש הרוויח מזה. היו אמרגנים שגזרו על הגב שלו את כל הקופון והוא חזר לעסוק בשיפוצים, ובגלל אופיו המיוחד, הוא לא נשמע מתלונן על כך, הוא אהב את עבודת הכפיים ועשה אותה בכייף וכך הוא חזר לאלמוניותו.

      הערה נוספת, מי שחיפש אותו (לפחות על פי הסרט), היה שדרן רדיו שהחליט לאתר מי זה הזמר אותו משמיע כל כך הרבה.  הדרך לחפשו אגב, הייתה לראות לאן הולך כל הכסף של התמלוגים לשירים שכמובן לא הגיעו לרודריגז...

        12/2/13 07:05:

      אכן סיפור יפה. יש הרבה שאלות שהסיפור הזה מעלה, אבל אחת העיקריות: איך זה שאיש לא טרח לאתר את רודריגז, "קצת" לפני שנכדתו קיבלה במקרה עבודת שורשים בביה"ס??? איך זה שאנשים מקבלים יצירות כאלה כאילו הן דבר מובן מאליו, והן ממש לא כאלה? איך? תודה, בועז.

        11/2/13 19:43:
      הסרט זכה להמון שבחים והוקרן במשך שבועות ארוכים בבתי הקולנוע, נדמה לי שהוא אפילו מועמד לאוסקר בקטגורית הסרט הדקומנטרי ביחד עם הסרט הישראלי על השב"כניקים. בכל אופן כתבת נהדר על מהותה של האומנות : היא חייבת להיות כנה כדי להיות אמינה, וכמו רוח האדם, גם לה אין גבולות של זמן ומקום. ורק הערה פטריוטית אחת קטנה לסיום, מבלי לגרוע מהטקסט המשובח שלך, לאונרד כהן הוא קנדי, והוא שר גם לאמריקאים וגם לנו אנשי המייפל. תודה בועז.
        11/2/13 15:45:
      נפלא!
        11/2/13 14:30:
      נשמע כמו איש מופלא....מישהו שהייתי שמח לפגוש לאיזו בירה קרה בבר רועש.
        10/2/13 23:09:
      ראיתי עליו כתבה בטלוויזיה דווקא נראה שהוא די אדיש ולא מרגיש שהפסיד משהו נראה אדם איכותי לחלוטין הרבה יותר מכל ה"אמנים "המזוייפים שעושים כסף מהתקליט הראשון ומרדימים את הכשרון שלהם במכוניות פאר ומסיבות סמים
        10/2/13 22:23:
      ויוה לה בועז
        10/2/13 17:50:

       

      איש סוכר בוא מהר כבר

      כי נמאס לי מהסרטים

      תמורת מטבע כחול אולי תחזיר לי

      את חלומותיי הצבעוניים"

       

      כול היאוש והתקוות בבית אחד.

      השבע אף פעם לא יבין את הרעב, לכן כשעלוב חיים אמריקאי כותב על המצוקות שלו, עלוב חיים אפריקאי יבין ויזדהה איתו.

      בדיוק כתבתי על זה בפוסט האחרון שלי , והתגובות היו בנוסח : " היי מה אתה מעכיר לנו את השבת האביבית עם אמירות קשות וקודרות "

      עולם כמנהגו נוהג.! 

        10/2/13 17:20:
      מרתק....
        10/2/13 15:19:
      המוזיקה היא גשר חוצה גבולות, היא תורמת לתחושה שהנשמה בשמים למרות שהרגליים בבוץ של החיים. המילים אותן כתב ברגישות ותבונה, מתייחסות להוויה הפנימית לתכנים הרגשיים המקופלים תחת הקליפה החיצונית, וזה הקסם המכשף והיוצר תחושת הזדהות עמוקה.
        10/2/13 12:47:
      ואי איזה סיפור יפה עם סוף טוב
        10/2/13 11:26:

      ההיסטוריה נכתבת לפעמים על ידי המפסידים. היסטוריה של לוזרים קורים לה. היא נכתבת בימים אלה ממש, על גבנו.

      סיפור יפה בועז. אולם החיים של מודיליאני, (וואן גוך), שרק לאחרונה נמכרה עבודה שלו במאות מליוני יורו, היו עלובים עוד יותר. לאנושות יש נטייה לקבור את אנשי הנטו, אלה שלא יודעים מה זה פוזה או יחסי ציבור ו/או לא יודעים לקשור - לכרוך את חייהם בחיי אחד שיודע.

        10/2/13 10:21:
      תודה ששיתפת בפוסט משובח שבוע מואר בחום ואהבה צחיתוש אזלו כוכבי,אשוב לככב בהמשך צחיתוש
        10/2/13 09:20:

      מרתק..נהנתי לקרוא..

      האיש שר את עצמו.. 

      מוזיקה שיוצאת מהלב וחודרת אל הלב..

        10/2/13 08:48:
      like
        10/2/13 07:29:

      בועז, כהרגלך מוצא לנו את המתוק מתוך המר
      חשבתי על ילדים בכל העולם, בשבטים בסיני, באפריקה, בהודו, בברזיל ...

      על התנאים בהם הם גדלים ולמרות זאת הם מחייכים למראה סוכריה.

      וגם נזכרתי בגלל הכותרת בשיר הזה

      ''

        10/2/13 07:27:
      טפסו על המוזיקה שלי והשיר ישחרר אתכם טפסו על המוזיקה ומשם תקפצו איתי... טוב, אם כבר לעשות בנג'י, אז רק ככה!
        10/2/13 07:13:
      אני אוהבת את הפוסטים המושקעים שלך :)
        10/2/13 05:43:
      בועז ארוך ארוך - - שווה שווה - יופי של רשומה כמו ש...אתה יודע - שבוע נפלא
        10/2/13 00:58:

      פוסט סוכר! ממכר. פשוט ככה. נהדר!

        9/2/13 23:39:
      יופי של פוסט
        9/2/13 23:35:
      * יפה אהבתי שבוע טוב
        9/2/13 23:20:
      יופי של סיפור
        9/2/13 22:58:
      מילה אחת: נפלא
        9/2/13 22:54:
      נשמע שהוא כתב בכנות חודרת, מתוך מצוקה וכאב- כששיר נכתב מהלב, הוא נוגע בלב...

      פרופיל

      ~בועז22~
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      רשומות שרשמתי