~ סיפורה המרגש של מירי פרייסמן ~ סטטוסים מצייצים ~ אני רוצה לספר לכם משהו שקרה אתמול. לפני מספר חודשים התחלתי להתנדב אצל ניצול שואה דרך העמותה לעזרה מיידית לניצולי השואה. מדובר בקשיש מקסים ובודד נורא. הוא גר בדירת חדר קטנטנה בדרום תל אביב. תמיד אני באה אליו, רוצה לקחת אותו לאנשהו אבל הוא מסרב בטענה שאין טעם לכך. בסוף סיפר לי שיש דבר אחד שהיה רוצה יותר מכל, וזה לראות קונצרט של הפילהרמונית בכיכובו של כנר סולן, אבל בתנאי שאבטיח לו שזה לא יצא מכספי או מכספה של העמותה. שלמה עלה אחרי המלחמה לישראל, לחם במלחמת השחרור אך היה עני מאוד. בצעירותו הוא היה הולך לרחוב בלפור בתל אביב שם בזמנו ניגנה הפילהרמונית, והיה צופה בקונצרט דרך החלון. פניתי במייל לפילהרמונית (אחרי הכל מדובר ב-400 שח לכרטיס), וביקשתי את עזרתם. הייתי כל כך סקפטית. לאחר מספר שבועות פתאום התקשרו אלי להודיע לי שיעניקו כרטיסים גם לשלמה וגם לי. הופתעתי. ערב המופע המיוחל הגיע. הגענו לשם ושלמה לחש לי "בטח יתנו לנו מקומות גרועים. אף אחד לא נותן בחינם משהו טוב בימינו". הסכמתי. אפילו לא פתחתי את המעטפה כדי לראות היכן נשב. צינית, סקפטית ומרירה על כך ששלמה בכלל לא יהנה מהמופע הגשתי לסדרנית את המעטפה עם הכרטיסים. מסתבר ששמרו לנו את מקומות הכבוד- בשורה הראשונה באמצע, מאחורי המנצח! כך ששלמה יכל לשמוע הכל, לראות הכל, להנהן ולתקשר עם הנגנים והעיקר, להרגיש חשוב!! כל מה שרציתי כאן זה להגיד תודה. תודה לפילהרמונית שהזכירה לי מה כל כך מיוחד בישראל, שערבות הדדית זה לא סתם מושג, ותודה על כך שעזרה לי להגשים חלום קטן לאדם שכבר שכח איך לחלום. אומרים שהפילהרמונית הישראלית היא אחת מהטובות בעולם, מסתבר שזה נכון לא רק מבחינת כשרון, אלא גם מבחינת האנושיות שבה. כשנגמר המופע אמר לי שלמה – "זה ערב שלא אשכח לעולם, זהו זיכרון שתמיד אוכל להעלות בראשי, ולשכוח קצת מהזיכרונות הנוראיים ההם".
קישור מקור http://on.fb.me/12g4f8V |
