כנראה שלעד אכתוב

כנראה שאכתוב יותר כשאכאב

כנראה שאכתוב עוד יותר וארגיש אח"כ עוד יותר רע

מחול שדים, 

אין ממנו מנוס.

להציף את הכאב, לשטוח אותו על מסך, ולהציץ בו.

מזוכיזם לשמו, אין מילה אחרת שתתאר את התחושות האלו 

המתלוות למלאכת הכתיבה. זה קשה.. כשכל מה שיש לך זה מילים.

זה קשה, כשאתה שם לב לכל מילה נשמעת או כתובה. 

ואתה לא יכול להמשיך אם אין הלימה בין השניים. 

ואתה מרגיש זיוף אם זה לא תואם. 

והזיוף יוצר רעש, ורצון להתרחק.

גם אני התרחקתי. מרעש ושלא מרעש.

מדברים נפלאים שהיו, התרחקתי בתקופות בהן לא ידעתי לקבל טוב,

היה לי נעים בלא טוב, היה לי נעים לכאוב. לא ממש הייתי ערה לכל זה,

אבל מה שבטוח, שלשנות זאת לא רציתי וסביר להניח שגם לא יכולתי. 

אבל בהנחה וכן היו עומדים לי כוחותיי לסיים את סאגת ההלכאה העצמית, 

עדיין, סביר להניח הייתי ממשיכה להיות הנוירוטית שבחרתי להיות.

זה משונה.. 

לדבר בשפה חדשה.

לחשוב נקי

לחשוב טוב

לחשוב בשפה שפותחת את הראש ולא מצמצת אותו

לא לעשות חומרים משבשי תודעה,

ולשתות פחות. בעיקר לשתות פחות.

בעיקר כי השתייה הייתה שם זמינה יותר מהכל,

וטעימה גם. כל כך טעימה לי.. 

זה כיף.. להעלם לפעמים.. כמו שכיף לכתוב בקטן

שאף אחד לא יצליח לקרוא חוץ ממני

שבכל שלב אוכל למחוק אם ארצה

כי אני כותבת בעיפרון

ואפילו בלי מחק אוכל למחוק את מילותיי

אבל למה לי למחוק

את העבר שלי אשאיר

את העתיד שלי אכתוב

או בגדול או בקטן

לא משנה

העיקר שזו תהיה אני שאכתוב אותו

אני שאצור אותו

ולא תחת השפעה

של אף אחד

של שום דבר