אני עובד בעבודה מגוונת, לעיתים בשדות פתוחים, בחיק הטבע.

לפעמים בלב אוכלוסיה עוינת, פוגש אנשים שונים, ערבים, יהודים,

שגרירים, שרים, מהנדסים, רופאים, אנשי כפיים, צבא ואנשי בטחון.

אף פעם לא יודע היכן אני יעבוד מחר, מגבול הלבנון עד גבול אילת.

יודע לשנות את עורי, להתחבר לכולם.

אבל לפעמים אני לוקח חוקרי ילדים, ילדים שנפגעו על ידי בני משפחתם.

או על ידי הסביבה הקרובה אליהם.

בדרך כלל חוקרות ילדים, הן מדברות על החוויות שלהם ברכב.

אני לא יכול לשים אטמים לאוזניי, שומע את כל הזוועות ולבי נחמץ.

אני מעדיף שירו עלי, ישליכו עלי בקבוקי תבערה, סלעים ולא לשמוע.

מבקש מהן בעדינות, אל תדברו בנסיעה על העבודה שלכם.

אני לא יכול להכיל את הצער והזוועות, זה פוגע בנשמתי.

לא יודע איך האנשים היקרים הללו, יכולים לשאת את הנטל על נשמתם.

אני לא הייתי יכול לישון בלילות.

כתבתי משהו קטן כדי לפרוק מעלי את המשקעים.

יש ילדים

יש ילדים בודדים בעולם

ילדים שגדלים לבדם

ללא חיוך אוהב של אימא

ללא חיבוק ועידוד של אבא

ילדים בשולי החיים, מלאים בפחדים

ילדים של אף אחד, ילדים שלא יודעים

ילדים שלא חשו מעולם אהבה

ילדים שנפגעו על ידי אנשים רעים

מי יספר לילדים העזובים סיפורים לפני השינה
מי ילטף, ינחם, יפזר את העננה

מי יגיד להם שהם הכי בעולם

מי אוהב אותם יותר מכולם

מי יחבק אותם שהאור נעלם

מי יגרום להם לחוש כמו כולם

מי יאמץ אותם לליבו לפני קריסת עולמם

אלון