בשמונה בבוקר, יום המבחן, צלצול צורם בפעמון הדלת. בפיג'מת הדובונים דילגתי מעל שטיח הפרווה הסינטטית הורודה, הסטתי שני ארגזים שעוד נותרו שם, פתחתי את הדלת ובכך נתתי לקור הירושלמי של אמצע פברואר להכניס אל ביתי המרוקן את אמא שלי ואחי הגדול שעשו את כל הדרך מהרצליה כדי לבשר לי את המופרך מכל...
"אבא מת אתמול בערב, מצאו אותו שוכב בפרדס, מחר הלוויה, תארזי, נוסעים להרצליה.”
חמש דקות אחרי שניקיתי את קורי השינה מעיניי וציחצחתי שיניים חזרתי אל המבואה שם עוד עמדו מביאי הבשורה שפופי ראש, עוקבים בחוסר שקט אחר תנועותיי המדודות, “נו די! אתם לא רציניים?!” צחקתי בקול גדול ובחצי התלהבות ילדית הרמתי המומה את שפורפרת הטלפון והתקשרתי שוב, אל אל ר' ואל ד' ולשותף והשארתי אותם פעורי פה.
עננים כבדים מאוד של ציניות ירדו על חיי וערפל גדול ושחור החליף בן רגע את הצלילות של ליל אמש. לא הרגשתי כלום, לא חשבתי על כלום ולא רציתי כלום, במהלך השעות הבאות הפכתי את עצמי לסוג של עיסה צמיגית שממלאת אחר הוראות בסיסיות. צריך לנסוע...אז נוסעים...צריך לבכות...אז בוכים. אלה היו שעות שבהן עוד לא הבנתי עד כמה לבד הוא השאיר אותי בעולם ואיך הוא גוזר עליי עם המוות הפאתטי הזה שנים של טיפולים נפשיים. כמובן שלא תיארתי לעצמי שהבוץ הטובעני בו רגליי מתחילות לדשדש עומד לגרור גם את ר' וד' למחוזות מאוד לא נעימים בנבחי האישיות הפצועה והנטושה שלי ולהותיר בכל אחד מהם צלקות שילוו אותם עוד שנים ארוכות אחר כך.

המבחן והטיפול המשותף שלא יתממש יחד עם חרדת הנטישה ומשקפי השמש של ר' כל אלה מצאו את עצמם חוזרים איתי להרצליה לחדר נעוריי הורוד. שנייה לפני השיחה, שנייה לפני שהכל הסתדר, הופיעו השניים האלה, אמא שלי ואחי הגדול, שמעולם לא יצאו את גבולות מרכז הארץ והותירו אותי יתומה מתוכניות טיפוליות ומאב.

ובכל זאת, למרות הכל, ואולי משום הספק הקטן שאיזו בדיחה מקאברית חדרה לתודעתי בזמן שישנתי, החלטתי להתקשר אליו ולהציע לו את ההצעה. היא ענתה, ובקול קר אמרה:” ברור לך שאת הרגת אותו? כל השנים האלה, כל ההתעללות הזאת, הלב שלו לא עמד בזה".
אמרה, והפכה אותי ברגע אחד מסתם עוד סטודנטית לפני מבחן ליתומה שהיא גם רוצחת.
בבית שלה החוקים אחרים, בבית שלה כולם טובים, או כמו ששניהם, היא והוא נהגו לומר: “אנחנו זהב", אז כל השאר מן הסתם, הם שקרנים, גנבים ורוצחים. איתה הוא חי, איתי הוא יכול רק למות, אלא מה??

אחרי יומיים, בזמן השבעה המפוצלת שהתחלקה בין ארבעה בתים שונים, הודיעו בחדשות שזה היה פיגוע ירי, אבא שלי יצא לרסס את הפרדס שלו ומצא את עצמו שכוב על הארץ עם שני כדורים בחזה ואחד בראש. הוא מת. עכשיו לא יהיה לי אותו אף פעם. אבל גם לה לא.

הוא היה כל כך טוב, כל כך חכם, כל כך....אמרו בלוויה, שהיתה מלווה באלפי אנשים וצלמי טלויזיה ואני רק שנאתי אותו יותר. לא יכולת למות בשקט עוד עשרים שלושים שנה? היית חייב את הדרמה הזאת? את הפסטיבל התיקשורתי? את כל האנשים שבכלל שכחו איך אתה נראה אבל באו כי זיהו את התמונה שלך בעיתון? למה הלכת לבד לפרדס? שאלתי אותו בלב וקיוויתי שאוליי הפעם הוא שומע

בחודש הבא תחלוף לה השנה השישית מאז ערב התובנות הבלתי ממומשות שלי ומהירי.
אבא שלי חוגג היום בבית הקברות את יום הולדתו השישים ושלישי, אולי הוא לא חי, אבל הוא נוכח הרבה יותר בחיים שלי מאי פעם, סלחתי לו, סלחתי גם לה, סך הכל, אם חושבים על זה, חמישים אחוז מהאחים המדהימים שלי, שאני מאוד אוהבת זקופים לזכותה.
אני נשואה כבר כמעט שלוש שנים ומדברת עם ר' מידי פעם.
ובכל זאת, קשה לי עדיין שמישהו יוצא מהדלת, אפילו אם זה רק לכמה שעות וגם הטבעת המוזהבת שעל אצבעי לא עוצרת אותי מלחשוב על הרגע שבו אהיה שוב לבד והיד שאוחזת בי כה חזק עכשיו תחליק לה מטה מטה ותגרום לליבי הקטן להתרסק שוב במורד המדרגות התל-אביביות.

סוף.