כל כך הרבה פעמים קרה לי, מה שחשבתי שלעולם לא יקרה. לי. שקיומי יתפורר ויהפוך חדלון מלא בכלום. שאביט מעלה, בהבנה מרגיעה ואדע - ברגע הזה נוצחתי ואני מתמסר. לתבוסה. נראה שבכל פעם כזו, כשמניחים את הראש - וזה מתרחש בכל מזג אוויר - כך, לאחור, המבט מעלה אומר, קצה הנפש, וקצת מתה היא, ועשתה זאת כבר פעמים הרבה. המון יחסית, למי שהאמין שלא. לו, 

 זה לא יקרה.  

את לא יכולה להבין, וטוב שכך, שלבקש מאדם שכבר מת כמה פעמים, לקום! לחיות. לטרוף, את מה שנותר. ממה שנשאר. כי המון כבר איבד, ולצאת אל-החוץ כאילו לא היה אתמול, אפשרי כמו לקפוץ אל המחר, בלי להיות בהיום.

אתמולים, הם יצורים מאוד נאמנים. אלו דווקא העתידים שמרבים לבגוד בנו, כשאנחנו חושבים אותם, מפנטזים עליהם, וממתינים לבואם. אתמולים, שמצליחים להתמזג טוב עם ההווה, מסוגלים לייצר עתיד נראה לעין, גם לא מזויינת. עתידים, כמו אלו שלי, נולדו במפגש ישיר ומכונן בלי תיווך ובלי עמלות בדרך, מהעבר אל העתיד, קצת כמו להגיש מזון אל הפה, ולא להצליח ללעוס אותו. אפילו, לא פעם. אחת. מהחוץ, היישר אל הגרון. וזה עושה את מה שעושים גרונות במצוקה,

נחנקים.

החיים היפים, שאפשריים, שמונחים כמעט לכל אדם לבוא ולקחת אם רק יבחר, נתקעו לי בגרון, ולוקח להם זמן, להתעכל. בינתיים, אני סובל מבעיות קשות בעיכול, מה שמעקל מאיתנו את הזמן הטוב, שיכולנו לחיות בתוכו אם מישהו היה ממציא איזה קל, 

בטן.

רגע מזוקק. ועוד אחד. הם באים במרווחים לא שווים, לא מובנים. איוושת-אוויר קטנה חלפה פה ועוד הבנה אחת, הפכה גם היא, לגולם שהייתה בינקותה כחוסר. הבנה. כל השאר כך ניכר, הוא סתם ביזבוז של מילים, שחלקו מתקיים כדי להמשיך ולספק תירוצים, כאלו עצמיים, באשר ל-למה לא, או למה לו. ה"כן" מאוד ברור, וכל הסגנים שלו, קרובי-משפחה וסתם חברים, כולם הם בעצם "לא" בלבוש חגיגי מדי. "כן" - אני אוהבת. כן, אני אוהב. כל השאר הם לא.

בלבוש טוקסידו.

אני כבר רחוק ממני, ולא אוהב יותר את מה שהופך את כולם פה, לרובם. שנים של זמן ומלאי של אכזבות, היו צריכים ללבוש ולפשוט את חגורת הצניעות השכלית, כדי לבוא אל המקום הכבוי שנדלק רק כעת, אחרי שנים של חושך. פתאום, בהפתעה גמורה שנודע עליה בעבר שעוד תתרחש, הבנתי שאני אחר, ועכשיו הזמן כבר להתמסר אליו, אל מי שהוא אני, 

אבל איתך.

אני אוהב אותך וזקוק לך כדי למצוא את דרכי הביתה. אני צריך אותה, את אהבתך, ומשתוקק גם, לביתי. שיחי הוורדים ממתינים שם, בעתידם, כדי שתיגזמי אותם בשבת בבוקר, עטויה בכפפות הישנות שלי, אלו, שטרם קניתי לי, ולפי כל הסימנים, ייתכן שטרם נטווה החוט,

שייתפור אותן.