איפה הכסף?
יום מוזר. יום אשר לחמתי בעצמי והכנסתי את עצמי לפרופורציות ראויות. לקחתי חופש היום מהעבודה, כמה סידורים. סגירת החובות התקדמה לה בעוד שלב, עוד וי סומן.
הזמנתי את האקסית שלי השבוע בכדי שתנקה לי את הבית. מצבי הנפשי לא איפשר לי לעשות זאת בעצמי. הוקסמתי מהיסודיות ובירכתי אותה אינספור פעמים, כסף היא לא דרשה. זכיתי בבית חדש, בית נקי, מסודר, ראוי, בית. בצהרי היום התברר לי שבתום לב גמור היא השליכה לפח שקית ובה היו 2,500 ש"ח ששמרתי לעצמי להמשך קיום סביר. נכנסתי ללחץ, יגון נפל עליי. עד מתי קלות הדעת שבי תשלוט בי ותכתיב את מהלך חיי? התכנסתי אל תוך עצמי, התמלאתי בכעס עצמי, חזרתי אחורה בין רגע.
ניסיתי לישם את אשר החלטתי ולהסתכל למציאות בעיניים ולראות מה הלאה. ריאליות - אין, דאון חסר פרופורציות - אאוט. חיפשתי שיר שיסכים איתי, מן שיר כזה שמילותיו ידברו במקומי, מצאתי כמה. במהותי אני איש של רוח, חומר מעולם לא הניע אותי או דיבר אליי. לאחרונה, עם החובות שהלכו וגדלו, החלומות שדורשים מינימום חומר, הבנתי, הבנתי שאין לרוח זכות קיום ללא החומר ולהיפך. אלו החיים.
המשכתי לחשוב ולתהות, מה אעשה? איך אעבור את החודש הקרוב? שוב בדחק, שוב מן היד אל הפה וחוזר חלילה? פרופורציות, שוב. נתקלתי באקראי בפרומו של "עובדה", הסיפור השבועי על אמם של שני האחים שחייהם נגדעו באחת על ציר ז'בוטינסקי בפתח תקווה לפני כחודש, ספק בירוקרטיה כושלת ספק אקראיות אומללה. עצרתי לחשוב, מה הם אותם 2,500 ש"ח בשביל אותה אמא אומללה אשר חייה התהפכו ברגע ולא ישובו לעולם. מהו אותו חומר סרוח לעומת חיי אדם? על מה אלין? על מה אבכה? אני בריא בידיי וברגליי, יש בי את היכולת לעבוד ולפרנס את עצמי. אז להתאבל על אובדן הכסף? חסר טעם לחלוטין. אם היה באקט ההתאבלות גורם מקדם כלשהו, גורם שיחזיר את המצב לקדמותו מעבר להלקאה עצמית אז היה טעם בדבר והיה לו מקום. אני לא מכיר מקרה של אובדן שההתאבלות החזירה את הזמן לאחור. אין להקל ראש בקלות הדעת אשר פקדה אותי וגרמה לי לאבד כסף אשר עמלתי עליו בזיעה רבה, אולם לעומת זאת את הנעשה לא ניתן להשיב. קלות הדעת היא אחד מהמאפיינים היותר מגונים שיש בי. ראוי להיפטר ממנה. לסיכומו של דבר, אשקר אם אגיד שאני צוהל ושמח, ומנגד אני מניח שמחר כבר אחזור לשגרה המונוטונית וחדורת המטרה. היום אני בוחר בעצבות, בדכדוך, עד רמה מסויימת. מותר לי. צרותיהם של אחרים בהחלט גדולות יותר ובכל זאת אני חי את חיי, וחיי נכון להיום לא היו מזהירים. ימים טובים בדרכם אליי, היום אני בשלי, מכונס בצרותיי.
|
