הבאתי לה ילד חדש הביתה, הוא גדל במושב.

חבריו היו חתולים וברווזים ותוכי שמקלל.

החתולים התעללו בו, בגלל שהיה קטן וחסר ישע.

הוא ישן בקופסת קרטון מרופטת שרופדה בסמרטוטים.

התאהבתי בו מהמבט הראשון, התכרבל ככדור ומבט עצוב בעיניו.

פרוותו הייתה מוכתמת ברסק עגבניות ובמיה.

זאת לא דרך לגדל ילד, אני לא הולך מפה בלעדיו, אמרתי לעצמי.

התחלתי לחפור במשך שעות לבעליו, שמש כבר שקעה.

זה לא מקום לגדל ילד כזה קטן, העכברושים יטרפו אותו בגינה.

מיליון ואחד סיבות ותירוצים עד אשר הם נכנעו ומסרו אותו לידי.

הושבתי אותו בכיסא ליד הנהג וכל הדרך ליטפתי אותו.

הוא ליקק את ידי ונרדם במשך כל הנסיעה.

הגעתי איתו הביתה, הבית היה חשוך, לא היה אף אחד.

פניתי אליו בעדינות, "מתוק שלי עד היום גרת במושב, בחצר.

נגמרו החגיגות, בוץ, לכלוך וקוצים. ישר למקלחת".

במשך חצי שעה קרצפתי אותו, פרמתי קשרים.

יבוש יסודי בעזרת מיבש שער וסירוק יסודי.

מתחת לכל הזוהמה והלכלוך התגלה נסיך קטן עם פרווה רכה.

אמרתי לו ,"תלך קצת לישון, אני הולך לקנות לך אוכל ורצועה".

קפצתי לחנות החיות לעשות קצת קניות, קניתי לו גם סלסלה קטנה לשינה.

הנחתי את הסלסה בפינת החדר והוא התכרבל בתוכה ונרדם.

אני ישבתי והסתכלתי עליו והמתנתי לאשתי.

שמעתי אותה עולה במדרגות, קיבלתי אותה בפתח הבית.

”תעצמי את העיניים ותשבי על הספה הבאתי לך הפתעה".

היא עצמה את עיניה, "מה הבאת לי גלידה".

"לא, יותר טעים" והנחתי את התינוק בזרועותיה.

חלפו שנתיים והמסכן עדיין בזרועותיה, מקבל אין סוף נשיקות

ושיחות נפש. לפעמים הוא מסתכל עלי בעיניים מתחננות, "תציל אותי".

"לא, לא", אני אומר לו. "כל אחד ואימא שלו״.

אלון