0

עץ האקליפטוס שלי

0 תגובות   יום רביעי, 13/2/13, 01:49

האושר הינו אורח לרגע.

הוא בא, הולך, חוזר, שוב הולך. אלו הם החיים.

 

 

גיטרות מתנגנות ברקע, שלווה נצחית ממלאת את חלל הנפש, המוח מרוקן לחלוטין, אין מחשבות טובות ואין רעות. רק השקט.

שקט, שקט שקט.

 

אני נושם עמוק, שואף כל פיסת חמצן שקיימת ביקום.

הכל מתבטל לו נוכח הרגע הזה. הכל מתגמד והופך לא קיים.

אפילו תקווה אין בי, חלומות, שאיפות, כלום. רגע מבורך, רגע בו אתה נמצא לבדך על פני העולם הזה ועיקרו הוא אתה בלבד.

המוח שלי מורגל בחשיבה אינטנסיבית, גם בשנתי, בחלומותיי, אני טרוד, בין בתקוות ובין בפחדים.

-----------------------------------------------------------------------------------------------

 

האושר והשלווה הרבה יותר נחרצים וקיימים מאשר יש ביכולתנו לתפוס.

מי מאיתנו לא מדמיין את האושר?

האחד ידמיין יאכטה בלב ים כשמצבו הכלכלי שפיר, הוא אדון לעצמו, זוהי בעיניו שלווה נצחית, האחר ידמיין אי בודד ובו הוא שרוע על החול ונרגע לצלילי גלי הים המתנפצים אל הסלעים.

אני נמצא בביתי שלי, שרוי בשלוות עולמים.

אני שם, אני פה.

אותו המקום בו אני חווה חרדות חדשות לבקרים, המקום בו אני מוצא את הייאוש הגדול מכולם, המקום אותו אני כל כך שונא.


אין זה משנה היכן אנו נמצאים, השלווה מצויה בכל רגע נתון בתוכנו, משוועת לתשומת לב, מחכה בסבלנות לרגע בו ניתן לה את מקומה הראוי.

מן הצד זה נשמע כקלישאה חמודה הלקוחה מספרי דמיון מודרך ומורי חיים כאלו ואחרים, אך אין זאת קלישאה חברים, זוהי מציאות איתנה שאין לחלוק עליה.


 

''

 

אני רואה למול עיניי גן ילדים, גן משחקים. הגן נורא ישן ולא מטופח, מקום מבודד מכל. הגן מוקף בעצי אקליפטוס ומהם בוקעים קולות העורבים המשוחחים ביניהם. שלווה ששמורה לבתי עלמין, שקט נצחי. אני יושב על ספסל ישן מעץ, ראשי מרוקן ממחשבות, הפחדים לא קיימים, אני לבד בעולם.

אני מסתכל על העלים, בוחן אותם בקפידה, מקשיב לקול העורבים ומדמיין את שיחתם, מברך איתם יחד את העולם הנפלא הזה.

ריח האקליפטוס הוא ריח חזק, ריח שאין דומה לו.

הוא עץ רם מימדים, מאובק, מכונס, אפרורי וישן בדרך כלל.

הגן מכוסה עלים, עלי שלכת של עונות שחלפו. איש לא ביקר שם כבר שנים, רק אני. זהו המקום הפרטי שלי, כאן ברגע הזה, בביתי שלי הוא איתי.

אותו גן יקר ערך, אותו אושר מובנה, אותה ריקנות חיובית.


אני ישוב על הספסל ואיני מחכה לאיש, איש גם אינו מחכה לי. אין ציפיות, אין דין וחשבון. רק אני לעצמי.

אני מברך על הרגע הזה, רגע בו אתה מקיים את עצמך, מקיים את מצוותך.

רגע בו היקום עוצר מלכת, הזמן אינו קיים. אתה עצמך, אתה זה אתה.

תודה.

 

יהודה פוליקר - מאוחר אולי מוקדם


''



דרג את התוכן: