ובא ההוא עם הכיפה ואומר: "כולם שווים,

כולם מתגייסים וכולם מתפללים,

אין חילוני ודתי, שחור ולבן,

הצבע היחיד שלא משתנה הוא מזומן".

ובא העיתונאי ואומר: "די עם החרדים,

זה לא צבא הגנה למי שחושב שזה מתאים,

לכולם יש מצוות, כולם חייבים לתרום,

לא תרמתם אתמול, תתרמו היום".

ובא ההוא עם השטריימל והזקן הארוך,

וצועק: "רבותיי, די עלינו לדרוך!

מי מברך כשאתם בבוץ בשטחים?

בטוח שלא מחמודי מחומוסיה על גחלים".

ומגיעה הגברת שזועקת לשינוי,

רק לא ציפתה לקבל מהעיתונאי צו פינוי,

"הגיע הזמן להגן על שכבות חלשות,

אל תמהרו למעלה, עולים במדרגות".

והגברת שהייתה ונעלמה, חזרה,

אף אחד לא הבין מה היא ברברה,

"תעזרו לי לעזור לכם לעזור לי,

לא יעזור אם תמשיכו עם רגש שלילי".

וההוא שהיה ונשאר צועק: "כבר מאוחר,

תנו לישון נדבר על זה מחר,

עוד 4 שנים, יש לי הרבה אחריות,

בואו ואלמד אתכם קורס בקוסמות".

ואני בא ואומר: "די, נמאס!

מה זה פה, שלטון חמאס?

אתם רבים כמו תינוקות קטנים,

ואנו צריכים לשלם לכם על החיתולים".

אז לפקוח עיניים, לנשום עמוק,

תפסיקו לומר שעלינו לשתוק,

הסיבה היחידה ששרדנו עד היום,

בגלל שלא נתנו לאף אחד להתעסק לנו בחלום.